קרעים והלחמות

שרון שנפ  

 פתיחה חגיגי, מוצ"ש 13 בנובמבר בשעה 8 בערב.

סמיכות והתבוננות

היכולות הנטורליסטיות המעודנות של שרון שנפ זכורות לנו מתערוכתו הקודמת "דיאלוג קלאסי" שהוצגה לפני מספר שנים בגלריה. תערוכה שעסקה בציטוט ובהתכתבות עם יצירות קלאסיות של גדולי האמנים בעבר ובמיוחד מתקופת הבארוק.

ציורי המופת של שרון שנפ נלקחו ישירות מציורי המופת של גדולי הציירים הקלאסיים. קלאסיקה כנקודת מוצא וכנקודת סיום כחיפוש תמידי אחר ערכיהם האבודים.

הרמוניה ומורכבות שבארגון עם רמת הקושי שבעשייה מאתגרים את הצייר לצייר "עכשיו" כמו "פעם". תופעה זו מוצאת לה אחיזה בעולם העכשווי, עולם שבו השאיפה והדרישה לחדשנות פחתה ומושגים כמו Old Master חוזרים אל הלקסיקון האמנותי. אפשר להתפלא מהיופי המושג בציוריו ומיכולתו להתמודד עם יצירות מופת של אמנים ידועים המופיעים בספרות "יצירות מופת" ומופצים כעדות להישגיהם של גדולי הציירים בהיסטוריה. בעבר נהוג היה להעתיק יצירות מופת לשם לימוד, אולם בעבודותיו של שנפ "בדיאלוג קלאסי" ישנה אמירה מעבר לכך, איכויותיו הן מעבר לעבודות של מתלמד. הוא מנהל שיח חד צדדי עם מאסטרים נערצים, עם עולמות שהיו ואינם עוד.

בתערוכה הנוכחית, "סמיכות והתבוננות" גונז  את ההתכתבות עם ציירי המופת ומתמקד בחפצים ומשפחתו.  מתבונן ארוכות בערכים אישיים יומיומיים ושבזיכרון ושואל על משמעותן בהקשרם המידי ובעבר. הצבעוניות בהירה ולוקאלית והדרמות הגדולות הפכו למינוריות.

טבע דומם והדיוקן מאפיינים את התערוכה. טבע דומם כמייצגו של תרבות הבית והדיוקנאות כקרבה משפחתית (אמא, אבא, אחים ואחיות) ובראשם הדיוקן העצמי  וגם ריחוק המתבונן באופן גשמי  על מעטפת הפנים והאור המקרין מתוכם. טכניקת ספומטו (טכניקה של טשטוש קווי מתאר של הדמויות כך שהן מתמזגות עם הסביבה בה הן יושבות ומאפשרת השגת אפקט של ריכוך או פרספקטיבה אוורירית) מחבר בין העבודות. הרקעים משתנים לפי הלכי רוח של הצייר.

הדיוקן העצמי, דיוקן אמא ודיוקן של אבא מצוירים בפרטים וניואנסים שהם תוצאה של מבט מעוכב והתבוננות  בוחנת. מהצופה נדרש להתבונן בהם מבט ארוך ומעוכב.. מבט המאפשר להבחין במשהו נוסף אל מעבר להישג טכני שבמעשה הייצוג המדויק. ציורים אלו טעונים במשמעויות כפולות ואמביוולנטיות. המורכבות הגדולה שלהם מבוססת על אפקטים מחמירים, קפדניים, קשים ובאותה מידה נשגבים.

ב"טבע דומם" נפגוש:  כוסות יין, כוס המים, תפוחים, לימונים, רימונים ואגסים, מלחיה וביצים, ספר ופמוט, מונחים על חלקי שולחן, מפה... המאפיינים שלהם אור חושך ושקיפות של אור צל ורפלקסים הטעונים בהקשרים פרטיים של סביבתו הקרובה ומשמעותם בתרבות היהודית והנוצרית. שילובם יחד בתערוכה, הדיוקנאות והאובייקטים כטבע-דומם   מספרים את סיפורו של הצייר שרון שנפ כסיפור אישי דרכו הוא ממשיך להתכתב עם העבר המפואר.

שרון שנפ חבר באיגוד הקומפוזיטורים בישראל. – נולד בישראל 1975, את לימודי המוסיקה על פסנתר החל כבר מגיל  9 ובהמשך הלחין  מספר יצירות קצרות לפסנתר. בין השנים 1998 עד 2001 לומד הרמוניה וקונטרפונקט עם ד"ר רון וידברג. היום מקדיש את זמנו לעיסוק בקומפוזיציה וציור תוך גילוי אופקים חדשים בסגנון. עוסק בכתיבה רנסאנסית עם איתן הופרין. כתיבה המתייחסת לשפות טונאליות ואטונאלית עם השאיפה ליצור ביניהם דיאלוג.בין השנים 2000 עד 2005 לימודי אמנות קלאסית אצל ד"ר אנטון בידרמן.

יוסי וינר

פתיחה חגיגי, מוצ"ש 13 בנובמבר בשעה 8 בערב.

"בצילו של העבר"

נולד ב- 1932 בכפר הרדקי ע"י העיר דובנו – שטח שבין שתי מלחמות העולם היה שייך לפולין, כעת מהווה חלק מאוקראינה. בכפר התגוררה רק משפחה יהודית אחת, שתי משפחות פולניות והשאר אוקראיניות. משפחתו התפרנסה ממסחר. החיים בכפר עד כניסת הגרמנים ב- 26.6.1941 היו מוצלחים ואפילו מאושרים.

ב- 1.9.1941  לפי הוראות השלטונות הנאציים גורש מבית הספר וחודשים מספר לאחר מכן הועברה משפחתו יחד עם יהודי הסביבה למחנה עבודה בכפייה. כמחצית השנה לאחר מכן הועברה משפחתו לגטו והוא אז ילד כבן תשע, ברח לפי הוראות אביו למשפחה פולנית וממנה נאלץ להימלט ליערות... שהה ביערות בגשם, בשלג וברעב. באחד המפגשים האלימים עם הכפריים האוקראינים נפגע אביו ומת מפצעיו. גם הוא נפצע בצורה חמורה בידו הימנית, את סיפורו הוא עורך בשני ספרים שכתב לאחר יציאתו לגמלאות.

הרצון והצורך הנפשי של יוסי וינר לשרוד ולאופטימיות באים לידי ביטוי בספריו ובציוריו בסגנון אימפרסיוניסט מלאי אור ותקווה. הערצה ליופי הטבע והסביבה הובילו לציור שמעולם לא למד. בציורים נשקפת כמיהה לעולם הצבע, לרגיעה ולשלווה.

ספרו האחרון "הגורל בתא המטען" מאחד, בשינוים קלים את תוכנם של שני הספרים הקודמים שהוציא: "מרתון החיים" ו"צילו של העבר" ומכאן גם שם התערוכה – "בצילו של העבר" שהציורים בתערוכה מהווים משקל מאזן בין חוסר מוצא לתקווה.

לילה לבן בחדרה

במסגרת אירועי לילה לבן בחדרה

אנו שמחים להזמינכם לפתיחת תערוכה

חדרה שלי – מקום בלב

5.7.12 -31.7.12

של האמן

דוד מי – טל

אוצרת : שולמית נוס

אירוע הפתיחה יתקיים ביום חמישי לילה לבן בחדרה

5.7.12 בשעה 19.30

בבית האמנים חדרה, מרכז לאמנות עכשווית

ברחוב הנשיא פינת רוטשילד, חדרה.

האירוע במעמד:

גב' לימור לבנת
,
 שרת התרבות

מר חיים אביטן
,
 ראש עיריית חדרה

ברכות ודברי פתיחה:

שלמה בוזגלו מנכ"ל העמותה לתרבות הפנאי

מר יובל גביש, סמנכ"ל בכיר בנק דיסקונט

גב' שולמית נוס, ממונה על אוסף אמנות בנק דיסקונט

מנחה:

ד"ר אנטון בידרמן מנהל ואוצר ראשי, בית האמנים חדרה

לראשונה בחדרה "לילה לבן", מודל תרבותי שהחל בתל אביבי מחלחל בשנים אחרונות לערים נוספות ומגיע גם לחדרה רבתי. במסגרת הפרויקט משתתפים מספר מרכזי תרבות בחדרה ומופק על ידי העמותה לתרבות הפנאי. בית האמנים חדרה – מרכז לאמנות עכשווית, שמח לקחת חלק מהאירוע התרבותי ולהוות מסגרת ובמה לתערוכה כוללת על שלושת הגלריות בהן יועלו ציוריו של הצייר החדרתי דוד מי-טל באוצרותה של שולמית נוס.

מה זה לילה לבן? על מה ולמה אנחנו חוגגים? מתי מתחיל ומתי נגמר הלילה? זה מה שקורה כשמחברים את עיר לבנה עם עיר ללא הפסקה כמו תל אביב - יפו.  הרעיון הוא לתת ביטוי למרקם עירוני, היסטורי וייחודי, כאתר מורשת תרבות עולמית. ההכרזה נעשתה ביולי 2003 ומאז, מדי שנה, מציינת עיריית תל-אביב - יפו את הכרזת אונסק"ו בסדרת אירועים המשלבים בין "העיר הלבנה" לאפיונה של העיר כ"עיר ללא הפסקה". במהלך אירועי הלילה הלבן פתוחים מוסדות התרבות והאמנות, בתי העסק והמועדונים בעיר במשך כל הלילה, וכן מתקיימים מופעי חוצות עד הבוקר. האירועים פתוחים לקהל הרחב, בחינם או בתעריפים מוזלים, והציבור מוזמן ליהנות ממגוון גדול של אירועים ייחודיים. אירועי הלילה הלבן נחלו הצלחה אדירה בשנים עברו בקרב הציבור והשנה מצטרפת חדרה רבתי (עיר בהתפתחות מואצת) לרשימת הערים המבקשות להראות ולהציג את תרבותה ולאפשר לתושביה לקחת חלק בה.

במסגרת הרחבתה ופיתוחה של העיר חדרה והעלאת קרנה של התרבות והאמנות בעירנו כחלק בלתי נפרד מחינוך לתרבות ואמנות על גווניה השונים נפתח בינואר 2009 בית האמנים החדש בחדרה. בית המפואר לגאוותם של אמני חדרה ותושביה מניב פרי והצלחה.

מדברי ראש העיר חיים אביטן: "אני מאמין שהזכות ליצור תרבות ולצרוך אותה היא זכות יסוד. חיי תרבות ואמנות של עיר בונים את דיוקנה, זהותה וייחודה. בית האמנים שהחלטנו למקם במרכז העיר יחזק את הליבה התרבותית המשותפת ותעודד גם ביטוי למסורות השונות ולתרבויות השונות, תוך קיום יחסי גומלין ביניהן. מיקום בית האמנים במרכז העיר במתחם הספרייה העירונית ובית יד לבנים יעודד חשיפה של קבוצות אוכלוסייה מכל הגוונים והגילאים לתרבות ויצירה".

תרבות ואמנות של עיר בונים את דיוקנה, זהותה וייחודה. ברוח הדברים מופקת תערוכה גדולה של הצייר החדרתי דוד מיטל  באוצרותה של שולמית נוס. פתיחה חגיגית תתקיים בלילה הלבן 5 ליולי 2012 בשעה 19:30 ותוצג במרוצת שלושת שבועות.

בתערוכה ציורים צבעוניים במימדים גדולים אשר יתלו על קירות שלושת הגלריות שבשני מפלסי בית האמנים. בסגנון אישי ומיוחד שהבשיל במרוצת השנים פיתח הצייר דוד מיטל פסיפס-ציורי רב-שכבתי המספר על זמן-עבר וזהות-מקום בו חבוי סיפורו האישי.

ציוריו אסתטיים עם מודעות לנועם ויופי עשויים במספר שכבות של צבע ובאינספור נגיעות סיזיפיות של פעולות המכחול. התוצאה, זוהר צבעוני מרצד כאור של תקווה. מהמשטח הציורי בוקעים פתחים בצבעים כהים (כפצע שלא הגליד)  ולהם ערך ציורי וערכים סמליים של תכנים המלווים את הכאב ואת הזעקה הבלומה.  

תחביר ציורי כרקמות-חיים נגלים על מטוטלת הניגודים ומשלימים אחד את האחר. "כאב"  כזעקה, האור הזוהר מהצבעים הבהירים כצמיחה ותקווה. מיטל יוצר בעכשוויות ובאמצעות הפעולה הציורית מועתק אל העבר כמתבונן, מתגעגע, כזוכר וכמי שאינו מוותר לרגע על שיח תמידי שהוא מנהל עם בנו אמיר ז"ל. רקמת הציור על רבדיה אינם ניתנים לפרימה, זוהי רשת מסך תודעתי דרכו העבר וההווה נפגשים.

שולמית נוס, אוצרת התערוכה ומנהלת אוסף בנק דיסקונט שמקדמת אמנים וותיקים ובתחילת דרכם מלווה את דוד מיטל לאורך שנים. במסגרת עבודתם המשותפת הוצגו תערוכות רבות בארץ ובחו"ל שבמסגרתם היא מצביעה על שתי נקודות מרכזיות ביצירתו – על הערך האמנותי ועל הערך האנושי ובשניהם יחד כיסוד וחוסן חברתי.  את הערך האנושי של מיטל נמצא בקטלוג התערוכה "עשרים בשישים" בו כותבת שולמית נוס  "תערוכת היחיד של הצייר דוד מיטל, מוקדשת להנצחת זכר בנו, סא"ל אמיר מיטל, אשר נפל בלבנון בשנת 1988, במבצע "כחול וחום", והוא בן עשרים ותשע. עשרים שנה של אבדן, כאב וגעגועים פרטיים מקופלות בשישים שנות עצמאות של המדינה."  ומוסיפה, מאז נפילתו של אמיר הציורים היוו עבורו אמצעי להביע את כאבו ואת געגועיו לאמיר... "הציורים מבוססים – רובם ככולם – על קשת גוונים עשירה. במרבית יצירותיו יש לגוון השחור נוכחות מקפיאה המחזירה אותנו לכאב ולמהותה של יצירתו."

במאמר אחר, "לקחת את הכתם לטיול" מתייחס הצייר והפסיכולוג יגאל ורדי לציוריו של מיטל, עיקרי הדברים במאמרו מצביעים על הסובייקט היוצר והקשרו לחוויה הטראומטית. במקביל מציין הכותב את הקשרי הסגנון ומזכיר את תקופת המודרניזם המוקדם ובעיקר את האימפרסיוניזם על גווניו...

בין הדברים הרבים נכתב: "אמנות כחוויה טוטלית וככלי של שכחה של הזמן החולף באמצעות פעולת הציור". מגדיר את הצייר כאדם רציונאלי הפועל על פי הגישה "סוף מעשה במחשבה תחילה" ובמקביל בספונטניות של "זרם התודעה" המאפשר לתהליכי הציור מפגשים בלתי צפויים".

הציור של מיטל הוא התכתבות מתמשכת בקו, צורה וצבע ובתוכן אילם ושותק... הציור שמח ודואב כישות אחת. הז'אנר - סגנון מערוב הנע בין נאיביזם, אימפרסיוניזם ומודרניזם הנערמים למשטח ארכיאולוגי שבמבט חולף נראה כמו צמיחה והתחדשות, תקווה ואופטימיות ובמבט מקלף ומעמיק נפגוש ביסודות אפוקליפטיים כחורבן, הרס ואבדן.

סיפור מרגש במיוחד הוא "תמצית געגוע: סיפור של ארז גרשטיין והמלחמה בלבנון" (אהוד ארן, הוצאת ידיעות אחרונות 2007). באפילוג כותב ארן: " ה – 8 לאפריל 2007 בחזרה למגדל השן בארצות הכפור. אולם הנוסעים היוצאים, בתור להחתמת הדרכון, אני מתבונן לאחור ורואה את הציורים של דוד מיטל, אבא של אמיר שנהרג בנועיימה.... אני עוזב את התור ונעמד מול הציור ...

שם ניבטים אלי חמישה פרשים, פניהם מוסתרות במסכות שחורות, רוכבים אל הלא-נודע. למטה כתוב: חמשת פרשי האפוקליפסה: אמיר מיטל, נדב ליליאור, יוסי עובד, ואב סקל וארז גרשטיין.

בדרך למטוס אני מהרהר בשמותיהם המקוריים של פרשי האפוקליפסה. לראשון מספרת האגדה קראו "מלחמה" ולאחרון, אני נזכר, קראו "מוות". הלב אומר: מן הארץ הקשה הזו אני, אולי, יכול לצאת, אבל היא כבר לא תצא ממני לעולם".

בתערוכה שהוצגה לאחרונה בארה"ב "מעגלי חיים – געגועים למקום טוב יותר" אסתטיקה שרויה  בקטבים.. משקט מעורר מחשבות ועד לזעקה לכודה ומרוסנת באמצעות ההיגיון והסדר.  מריבוי לאחדות, מדחיסות של פרטים לצבעוניות מרהיבה.

על כך כותבת שולמית נוס, " הדגמים הצבעוניים, החוזרים על עצמם, יוצרים מכלול מאורגן: שדות הצבע מורכבים מרצף חוזר ונשנה של קווים, נקודות ועיגולים המאזנים את המקצבים האופקיים והאנכיים לכלל מבנה הרמוני עם תחושה עזה של שפע וחיוניות הפורצים את גבולות הבד. בוחנים את נופי חדרה דרך מטעי עצי הפרי, רחובות המושבה, וחוף הים. הביטוי הבלתי אמצעי של צבע וחומר ותחביר אישי הם נופי נפש וזיכרון  המבטאים בדרכו המיוחדת "מקום וזהות מקום " ואת המכאוב שאותו הוא נושא מאז נפל בנו אמיר בלבנון.

כמנהל ואוצר ראשי של בית האמנים חדרה ברצוני להביע את הערכתי העמוקה לאדם וליוצר דוד מיטל הנאמן למשפחתו, לעירו ולמולדתו ובאותה נשימה לאחל לך המשך הצלחה בדרכך המיוחדת ומה שהיא מייצגת.

 תודה לשולמית נוס על עבודתה הנאמנה ועל הדרך בה היא יוצקת את דמותו של חברינו דוד מיטל ועל אוצרותה הנפלאה בבית האמנים חדרה.

 ד"ר אנטון בידרמן

David Meytal Painter - Erev Hadash

http://www.youtube.com/watch?v=KpT2uTiUU60&feature=player_embedded#!

לסרטון הפרומו

http://www.youtube.com/watch?v=u51lf76fCYY

אל תחמיץ את הודעת הבלוג הזו!

אל תחמיץ את הודעת הבלוג הזו!

שלומית אברבוך

בית האמנים חדרה – מרכז לאמנות עכשווית. שלומית אברבוך – תערוכת יחיד. ביני לביני ינואר, פברואר 2012. אוצר: ד"ר אנטון בידרמן ביני לביני ככתיבה צרובה וחקוקה בית האמנים חדרה – מרכז לאמנות עכשווית מתכבד לארח את האמנית שלומית אברבוך בתערוכה מורחבת שהחלה את דרכה בבית האמנים ע"ש י. זריצקי בתל אביב "תיקון המזוזה", עברה לגלריה שבמרכז האקדמי ויצו חיפה "על החיים ועל המוות" ועכשיו כאן בחדרה. עבודותיה פרוסות על שתי הגלריות שבמפלס העליון של בית האמנים חדרה ומהווה המשך לשיח מרחיב ומעמיק בינה לעולמה הפנימי והחיצוני כדיאלקטיקה של פריסה והרכבה מחדש. מסע של הסרת הקליפה אל הליבה, מסע שמתחיל מ"בית המזוזה" ל"תיקון המזוזה" וחזרה אליה. מסע אישי, רעיוני, רגשי ואמנותי המתווה סימנים ועקבות הנערמים ונדחסים לנוכחות של אירוע. הפעולה האמנותית - שריטה, חיתוך, לחיצה, שריפה וצריבה על לוח עץ בגוון חום בהיר הופך לחותם של שדה ויזואלי אסתטי חדש וכצמיחה לאחר תיקון. שדה המצע מאפיין את כתב ידה עליו מותקנות אריזות בתי המזוזה של אברבוך. אלמנטים פיסוליים מעץ רך (בלזה) מגולפים בפיתולים וקשרים ועליהם שריטות וחתכים צרובים, כעמדה וכאמירה. השילוב בין הפנים והחוץ, בין המסומן והריק, בין הנוכחות וההיעלמות, בין השטח למרחב מאופיינים באיזונים שבריריים כישות חייה ונושמת. הטכניקות המיוחדות וההשקעה המרובה בפרטים מרהיבים... הדימוי המרכזי בתערוכתה "תיקון המזוזה " לקוח מעולם המסורת היהודית. אברבוך מחברת בין תכנים חברתיים לבין תכנים פולחניים באמצעות שפתה האמנותי. היא מדמה, בסדרה של תבליטים צרובים, את תיקון המזוזה לתהליך של תיקון טעויות מעברה וצלקות מן הזיכרון הפרטי שלה ומציעה למתבונן לקחת חלק מתיקון חברתי גלובלי. המזוזה כתשמיש קודש מהווה סימן זיהוי לכל בית יהודי. למזוזה מייחסים סגולות מאגיות של שמירה והגנה מפני פגעים שונים. קיימות הנחיות קפדניות לשמירה על שלמותה וכשרותה. בעת צרה, או מצוקה הפוקדים את דיירי הבית, נוהגים להחליף את המזוזות, או לתקן את אלה הניתנות לתיקון, על מנת להבטיח כי יבוא תיקון גם על דיירי הבית. התערוכה משמשת לה דרך לבדיקה עצמית, במסגרתה היא עורכת מסע לתוך הנפש. מנפה דברים, מסלקת מכשולים, מנסה להשיג תיקון למעשים, לשגיאות ולמחדלים שלה עצמה. לדבריה, התהליך אותו היא עוברת מטהר אותה ומעבירה תיקון באמצעות פעולת האמנות כתהליך דיאלקטי של בנייה הריסה והרכבה מחדש. זיקוק וטיהור כנתיב לשורשיות. בית המזוזה כמעטפת וכאריזה חיצונית-דקורטיבית ובתוכה קלף-המזוזה הופכים אצל אברבוך לתלוי תרבות, זמן וטעם פרטי-אישי המלווים בערכים חברתיים... חלק זה מיוצג על ידי אלמנטים דקורטיביים מגולפים בעץ. מגילת הקלף עליה כתובות בכתב יד פרשיות, הופכים לשרבוטים אינספור ומתכתבים עם התת-מודע הפרטי והקולקטיבי כאחד. אברבוך חורטת, שורטת וצורבת בבשר החומר את שפתה הפרטית, תהליך המעיד על מצבים רגשיים רוויי מתח נפשי. העימות בין הניגודים, בין המעטפת הדקורטיבית של המזוזה לבין הפְּנים הכאוטי מתקיימים איזונים חדשים וזהו התיקון. האמנית מחליפה בין היוצרות, התוכן הפנימי נפרש על המשטח הגדול, משטח הדו-ממד עליו ובהקשרו הוא מכיל ומפעיל את האלמנט הפיסולי... "הצריבה באש הינה סוג של עמידה במבחן בו נשברים הכלים, מתפוררים, נפרמים, ולבסוף יוצרים דבר חדש. שבר ובנייה מחדש. מעין ניפוץ התבניות כדי להאיר היבטים חבויים וסמויים מן העין, צלקות זיכרון הבונות זהות מורכבת יותר. אישיות מכילה ומוכלת. הפשטת הכיסוי החיצוני והצגת האיברים הפנימיים". העבודות החדשות המוצגות בחלל הקטן מעוצבות בהשראת מגדלי בשמים דמויי כלי גביע המאחסנים בשמים ומשמשים לטכס ההבדלה בין קדושת השבת לימי החול, מסופר במסורת שריחם הטוב מעורר ומשמח את הנפש כדי לנחם את האדם על צער הפרידה מן הנשמה היתרה המתווספת לו בשבת ומכינה אותו לקראת יום עמל. חווית העוררות והמחזוריות בתפקידו של המגדל , מסמלים אצל האמנית סוף והתחלה ומסמלת את ההבחנה ביניהם כתפיסת זמן מעגלית שבה סוף והתחלה, אפוקליפסה ותחייה, מוות ולידה מחדש משמשים בערבוביה ומאזנים זה את זה. "זיקוק וטיהור כנתיב לשורשיות" כפי שצוין בסדרת "תיקון המזוזה" חוזר כחוט השני גם בעבודות החדשות. "במשך השבת השקטה הנפש עוברת תהליך של הזדככות טיהור וניקוי ממרכיבים המחבלים ביכולתנו להתבונן בבירור באמת ובידע המאפשר לגעת באמת. זאת דינאמיקה תוך אישיותית..." מספרת אברבוך. מגדלי הבשמים מורכבים מיציקת שטחי בטון - לבן בהם מוטבעים אלמנטים פיסוליים כמטאפורות רעיוניות ומושגיות . עליהם סבך של מקלות עץ, דמויי - סולמות צומחים כלפי מעלה ולכיוונים שונים ויוצרים מבנים דמויי מגדלים. צורות אורגניות, סרוגות כרקמות תחרה עשירות צומחות על חוטי הברזל הדקים והצבעוניים. השבת עבור האמנית הם רגעי השקט, רגעים בהם היא מנטרלת את עצמה מהרעשים היומיומיים ומבקשת להתחבר למהות הפנימית, אותה מהות המאפשר לה לקבל תשובות מהאני שלה, מאפשר לה להכיר אנרגיות חיוביות שמביאים אותה למצבים חיוביים ומלאי השראה, אלה שמקדמות ואלה שחוסמות , לבחון אותן ולהיות ערה וקשורה לתכנים שהיא מעריכה, שהיא מאפשרת להן כיוון ויעדים גם אם הדרכים והנתיבים לא ידועים... צורת המגדל זורמת כלפי מעלה ומסמלת את הרצון להעלות, להתקדם , להסיק מסקנות ולהשתנות , מטאפורה לחוסן נפשי וליציבות. הזרימה כלפי מעלה המלווה בכח- רוחני- חיובי מכין את התשתית לצמיחת צורות אורגניות עשויות מחוטי ברזל עדינים רכים ומרגיעים כצמיחה ולידה מחדש. עבודות העושות את דרכן בתהליך מהופך לתהליך הראשון, זהו מסע מהליבה לקליפה לאחר תיקון. העיסוק במתח הדיאלקטי שבין הקיום כשלעצמו, ולשאלת מקורה של היצירה ובין המשמעויות שאנו מעניקים לה. מהחומר לעולם ובלשונו של היידגר מהאדמה לעולם, המציאות אינה רק מוצר פנומנולוגי של התודעה האנושית אלא ישותו של היש מעבר לכל הכרזה. לפעולה השותקת יש קיום ונוכחת ומסרבת לכל פרשנות מושגית. האמנות כמו האדמה השותקת נאמנה ומקנה לעולם נוכחות. האמנות מדובבת את הישות. כדברי קאנט והוסרל, יצירות האמנות משמרות את המפגש המתוח בין "אדמה" ל"עולם", בין קיום למשמעות. שמות העבודות: תיקון המזוזה שהיא בעיגול, תיקון המזוזה שהיא כקובייה, תיקון מזוזה תפורה, תיקון מזוזה תלויה במקל, תיקון מזוזה קשורה, תיקון מזוזה שקועה בגומחה, תיקון מזוזה שאותיותיה אינן מושלמות, תיקון מזוזה שנכתבה בקצב מהיר, תיקון מזוזה הפוכה, תיקון מזוזה סדוקה, תיקון מזוזה פתוחה, תיקון מזוזה שמוטה, תיקון מזוזה קטועה, תיקון מזוזה שרופה, תיקון מזוזה מתפוררת, תיקון מזוזה קרועה, תיקון מזוזה פרושה, תיקון מזוזה פרומה. תיקון מזוזה מנותקת, תיקון מזוזה כתובה על ידי אישה, תיקון מזוזה נקובה. כך כותבת ד"ר קציעה עלון על התערוכה "תיקון המזוזה": "עבודותיה של אברבוך מסמנות תמיד נקודה עיוורת הנעלמת מן העין, אופק סמוי, אולם בתערוכה זו נאספות הנקודות כולן אל נקודת המגוז האחת: הכתב הפנימי של המזוזה, שאינו נראה כלל לעין הצופה. הכתב, שהוא "כתיבה", במובנה הדרידיאני, ראשית הדברים ואחריתם: "טענתו של דרידה היא שהכתב הוא הדימוי הטוב ביותר לתיאור התנאים המאפשרים את קיומו של תהליך תקשורתי כלשהו מפני שבאופן עקרוני הכתב הוא מבנה כללי יותר מן הלשון המדוברת. מה שמייצב את המשמעות בתוך הדיבור מחד (מישור המסמן) והמחשבה מאידך (המסומן) הוא אותו עיקרון המונח ביסוד הגדרתו המהותית של הכתב : אפשרות זיהויים של דפוסים הנחשבים כקבועים בתוך מה שהוא למעשה הזרימה המשתנה תמיד, הבלתי חוזרת, של הזמן". במבט מעמיק מתגלה, שעבודותיה, לאורך השנים, עוסקות בתיקון תמידי ... שמות העבודות בתערוכה הנוכחית והערכים שהם נושאים מתגלים בפסלי האבן שלה בעבר ובהווה. העיגול, הקובייה, התפר, הקשר והתלייה, השלמות וחוסר השלמות, סדקים, פתחים, קריעה, התפוררות וכד'... האמנית מתחברת לנושאים הרואיים כדי לפרקם ולהרכיבם בדרכה. בפסליה "מוטיבים ארצישראלים" נפגוש פסלי אבן מונומנטאליים הרואיים - "מחלפות שמשון", "עשתורת" - עישתר, אלת האהבה הפריון והמלחמה של אשור ובבל העתיקה, "אילנות", הדקל - עץ החיים, "אלומות" - צרור שיבולים או קרן אור, " פקעות" - כשורש מעובה, וכד'... דימויים המתחברים למיתולוגיה, לאדמה לאוויר ומים. האנושי ורוח האדם נמצא בסדרת הפסלים "מוטיבים אישיים" - "מנחה" הפסל מוצב בכיכר העירייה בנס ציונה. מעוצב כביצת אבן הנתונה בכלוב דמוי מזבח, והיא מכילה בתוכה את מתת החיים. "שחרור" הפסל הוצב בעיר קוזנצה בקלבריה שבאיטליה. הפסל הינו וואריאציה על נושא העבד של מיכאלאנג'לו. הצורה הפנימית הטבועה באבן מנסה לפרוץ ולהשתחרר מאסוריה. ב"מנחה 2" שני פסלי המנחה מעוצבים כחבילה עטופה היטב בחבלים. הפסל הוא דימוי למתנת החיים אשר כל אדם יכול לעשות בה את רצונו. כל צופה בפסל יכול לייחס למנחה את התוכן האישי שלו. בסדרת הפסלים "מחזור חיים" מבקשת האמנית לעורר את התחושה המנחמת של המשכיות וזרימת החיים. בפסל "הגלגול" העשוי עמוד עץ נטוי ומכונף, מעין שלב מעבר מגולם לפרפר בגלגוליו כביטוי לשינויים החלים באדם במהלך חייו. "המשפחה" קבוצת אלמנטים הקשורים זה בזה ומאזנים זה את זה כביטוי לחשיבותה של המשפחה האנושית במחזור החיים של כל פרט. בתערוכה הנוכחית מחברת אברבוך את כל האלמנטים והערכים שהוזכרו לעיל לאקורד של כתיבה צרובה וחקוקה. לסרטון הפרומו http://www.youtube.com/watch?v=tKmX1wAiQGo

חביבה גולדפרב 2009 – 2006
תערוכת יחיד-נובמבר 2009 בית האמנים חדרה

על הציור המפשט של חביבה גולדפרב
מאת: ד"ר אנטון בידרמן

התערוכה הנוכחית משתרעת על שני חללי הגלריה של בית האמנים החדש בחדרה. בתערוכה מוצגות מעל חמישים ציורי אקריליק על בדים גדולים וקטנים בסגנון מופשט . חלקם הוצגו בעבר הלא רחוק בגלריה סטודיו אמן, חדרה ובגלריה המגדלור ביפו. לעבודות הקודמות מצטרפות סדרות חדשות, מרחיבות את העמדה ומאפשרות קריאה רחבה ומעמיקה ביצירותיה של חביבה גולדפרב ובאמנות המופשטת היום.

בגלריה סטודיו אמן, (מאי 2006) הציגה האמנית סדרה מכובדת של ציור מופשט. הטקסט שליווה את התערוכה העלה מספר סוגיות להתבוננות ואפשרו שיח סביב ציוריה המופשטים. דגש על העוצמה שבצבע ובמרקם כמוביל אל מחוזות התודעה... הרוח והנפש כמכתיבים תהליך ליצירת טקסט ציורי באמצעות הצבע כתחביר פיוטי, מוסיקלי ומנטאלי כאחד. האמנית פועלת על שדה ציורי ישן/חדש ומתחדש בצבעוניות רוויה ואינספור נגיעות מכחול הנערם למרקם של חומר ואור זוהר. מאורגן היטב בקומפוזיציות המשרות תחושה של מחשבה התכוונות וסדר.

הדיאלקטיקה ביצירותיה נשענת על בנייה/הריסה, פירוק והרכבה. עקבות וסימנים רבים נערמים לרב שכבתיות והקריאה בהן הופכת לארכיאולוגית וגרפולוגית גם יחד. ארכיאולוגית מבחינת עומק החיפוש בשכבות הרבות וגרפולוגית ככתב אישי ופרטי והייחודיות שבטכניקות המורכבות. מאפיין נוסף שכבר זוהה בתערוכות הקודמות, הוא חיפוש אחר ארכיטיפ (אבטיפוס) כפי שהוא מוכר בפסיכולוגיה של יונג, כלומר, כדימוי קדום ומשותף לבני אדם, מעין יסוד ראשוני המרכיב תת-מודע קולקטיבי... דרכו היא מגלה כל פעם מחדש את עצמה ואת עוצמות רוח האדם. עבודה סיזיפית מחד ומבחינה תמאטית היא נגזרת מהאקספרסיוניזם המופשט והחיפוש הוא אחר תמצית העולם כעמדה של ארגון מחדש בתוך הכאוס...

דורון פולק כתב על ציוריה, "ההיגיון הפנימי החוזר כחוט השני בכל היצירות, בא לידי ביטוי ברצף שבין התפרצות אינטואיטיבית בלתי אמצעית, לבין סדר וארגון מובנה המאפשרים קיום בין עולמות שונים ומנוגדים".
מוסיפה על כך שרה כהן-בונן (מפקחת על האמנות בלשכת מחוז תל-אביב) "התבוננות ביצירותיה של חביבה גולדפרב מלמדת על מורכבות ההבעה המשלבת בו-זמנית גילוי והסתרה, סדר וארגון לצד פריצת מסגרות, מינימליזם מול עושר וגוון, ספונטאניות מול דיוק ותבניתיות". דיאלוג הניגודים, יוצר מארג של קונפליקטים, בחלקם פתורים ובחלקם עלומים, המקיימים מתח ודרמטיות המעצימים את העבודות".

ב 2008 מציגה חביבה גולדפרב עבודות המשך לתערוכת יחיד הקודמת. אוצרת התערוכה אוה והבה שטיינר כותבת בטקסט התערוכה- "ציוריה של חביבה גולדפרב מעוגנים במסורת של הציור המופשט. ברצון המוצהר של אמנות זו להעביר אל הצופה חוויה בלתי אמצעית של רגש ותוכן ללא נרטיב, ללא תשתית של איקונוגרפיה, ללא דימוי מהמציאות הניתן לזיהוי. ייחודה הוא בחיבור שהיא עושה בין מסורות וסגנונות מרוחקים של ציור זה. בין המופשט הספונטאני והאקספרסיבי הבא לביטוי בהנחות מכחול חופשיות וכתמי צבע שפוכים היוצרים תנועה וזרימה"... "בין החומריות רבת שכבות פיסולית כמעט, למשטחים דקים שטוחים וגרפים של ה- Hard edge. בין ציור המונחה, אפשר לכתוב, על ידי התת מודע, לבין פסים ומבנים תחביריים מוקפדים הנובעים מהחלטות מודעות כבמסורת המופשט הגיאומטרי, והם המארגנים את ציוריה במשמעת מרסנת בדרך של "אחדות הריבוי"....

בנוסף לסגנון והשפה על ערכיה האסתטיים והרגשיים שהתייחסנו ליצירותיה בתערוכות הקודמות, יש צורך לברר הקשרים נוספים. ציור מופשט הוא דבר מורכב... למרות כל מה שנכתב עליו, גם בפריחתו הגדולה בתקופתו של רותקו ופולוק קשה לקהל הרחב לעכלו בקונספטואליות המורכבת שלו. קשה יותר היום, בעידן שבו ריבוי הייצוגים הדיגיטאליים מככבים בתערוכות וברשתות האינטרנט. קשה לעין הלא מקצועית והמלומדת להבחין בצלילים ובערכים הרוחניים של הציור המופשט. להזכיר שהציור המופשט הוא "המצאה" של המאה העשרים והיא עדיין קשה לעיכול ונתפשת כסימן שאלה. התערוכה של ציור מופשט תחת השם "מופשט עכשיו", שהוצגה לאחרונה בגלריית קיימא ביפו, למרות ערכיה נאלצה לעסוק בהתנצלות. לא בגלל ערך האמנות אלא בגלל חוסר יכולתם של אוצרים ומבקרים לגעת לעומקם של ערכים חשובים אלה. אני יכול להבין שציור מופשט עכשווי, חושני ובעל טענה לאותנטיות בעידן המגה-שעתוק שבו אנו חיים אינה פשוטה. היכולת לעשות זאת בלי ליפול לקלישאות דורשת הסבר סבוך... הצרכן מחפש אחר אובייקטים מזוהים, הצייר המופשט לעומתו, אינו מקדש את האובייקט עצמו אלא את התהליך. התהליך עבור הצייר המופשט הוא החוויה רוחנית חמקמקה שמתרחשת רק מול הבד או מול הפלטה. הריגוש שהחוויה הזו יוצרת מנותק מן הציור כחפץ... כאן, הניסיון האנושי המצטבר במרחב העכשווי הופך לדו קיום בין העולם החיצוני לעולמו הפנימי של היוצר. בין קיום הפיזי המתקיים בספירה הציבורית לבין יחסי הגומלין שבין החוויה של להיות בתוך החיים לבין להיות בתוך התהליך האמנותי עצמו...

הדרישה מהצופה הלא מיומן והלא רוחני קשה . הצופה נדרש לראיה אחרת ... כאשר מסתכלים על אמנות מופשטת, הצופה צריך לזנוח את כל הרעיונות המוקדמים של איך צריך להיראות ציור או איך צריכה להיראות המציאות .. במקום לנסות לקבוע מה מוצג ביצירה, צריך הצופה להרגיש ולהגיב לכל תנועה, חומר, צבע וגוון .. משם נפתח השיח האמיתי. תהליך היצירה של חביבה גולדפרב איטי ומעוכב, מניח שכבה על שכבה, מחיקה על מחיקה שהיא עצמה סימון חדש ומחשבה ציורית המתגלה בתהליך עצמו ובחשיפת שכבות קודמות. חשיפה תמידית של רגשות ומחשבות ובזמן אמיתי מובילות להבנות ולהמשך התהליך הציורי שעליו לא היה לנו כל ידע מקדים עד שלא נוכחנו בזמן האמיתי של ההתגלות... הטקסט הציורי כותב ומסמן את עצמו בזמן אמת. בציור מופשט אין כל אפשרות לראות או להבחין בהר הנוסף כל זמן שלא טיפסנו לקצה ההר הראשון. חביבה גולדפרב למדה עם השנים להבחין בין מצבי נפש ורגשות פיזיולוגים אקספרסיוניסטיים לבין הסאגות הגדולות של המיתולוגיות הקדומות שעסקו במאבק בין האדם לעולם באמצעות הדמיון האישי והפרטי של סוף ולידה. החדש ניזון מחכמה עתיקה וסיפורי אבות וכאמן עכשווי בחיפוש אחר חותם מעבר לזמן ומקום ומתוך אמונה כי עמוק בפנים האדם לא השתנה, אם האפשרות לעשות טוב למרות נטיות להרס בעולם שכולו הסלמה...

אחת השאלות המעסיקות חוקרי אמנות לאחרונה היא מדוע יצירת אמנות החזותית ממשיכה לרתק הרבה אחרי האפקט הראשוני.. יתכן שהמוח או יצר האדם מחפש ביצירה חידה או פיתרון פילוסופי.. זה אומר שהאטימות שלנו מחפשת משמעות... חלק מחוקרי האמנות אומרים שההפשטה סיימה את תפקידה... מה עוד ניתן לעשות עם חומרים וצורות טהורות... מה עוד ניתן לעשות כדי להופך אותה להבעה משכנעת או לחזון ולא למניפולציה של טפטים ריקים שיוטמעו לתוך תולדות האמנות ... חלק אחר אומר שזו מחשבה טיפשית . דמות האנושית עדיין נשארה מצרך של האמנות מאז ימי קדם... לעומתו המופשט שהוא הרבה יותר צעיר מהציור הפיגורטיבי ולהערכתם יש לו עדיין מקום לצמיחה. הצמיחה שמבקשת היצירה המופשטת על חומריו הוא צמיחת הרוח האנושית בכללה ו"מצב הרוח" האישי, הפרטי. ראינו גישה זו מקנדינסקי דרך האימפרסיוניסטים ששידרו הלכי רוח ישירות ובעקיפין באמצעות "צורות של טבע". זו היתה רק התחלה של הניסיון המודרני להעביר את מה שהוא כינה "היופי הפנימי" ובהמשך להעביר את מצב הרוח ישירות אל הצורות וחומרי המופשט. הכוונה היא שהאובייקטים הטבעיים מתחלפים לסימון ומתווה וללא אובייקט על מנת להגביה את הרוח האנושית. ציור המופשט הופך למנוע ומוליך לעדינותה של הנפש בעולם המודרני והחומרנות המשתוללת בתוכה, מאדירה את החיצוני על חשבון הפנימי. הציור המופשט הנאבק עם הטבע הפנימי הלא ריאלי כהגנה בפני מציאות מחספסת והסבל בחברה המודרנית הנגרם על ידי הפילוסופיה המטריאליסטית שהפכה את החיים ביקום למשחק כפירה חסר תכלית, לייאוש ושידפון.

אחד המשימות של קנדינסקי בציור המופשט היה להביא "התעוררות" דרך רגשות שאנחנו לא יכולים לתאר במילים. לאדם יש את הליבה הרוחנית והמוסרית שהחיצוניות שכחה מתוך עיסוקיו החומרניים. עבור קנדינסקי וממשיכיהם התרופה נגד הרעל החומרני המודרני הוא הרוחני. המבנה הדיאלקטי עליו מצביע קנדינסקי נובע ממעקי החולי המטריאליסטי והקשר עם הליבה הרוחנית באמנות המופשטת כדרך האפשרית לתקשר עם העצמי וביניהם... הציור המופשט אינו אובייקט אלא אמצעי חזותי אילם לרוח האנושית. אמנות טהורה המאפשרת רגע של צחיחות של מודעות אסתטית... אני בהחלט מסכים עם קנדינסקי, החברה הפכה למחוספסת יותר והאמנות הטהורה, המוסרית נמצאת בפער שיצר סדק ההולך וגובר.

חשיפה הולכת וגוברת לדימויים דיגיטאליים בתקשורת ובמדיות החדשות אינו מאפשר קריאה מעמיקה, מסיבה זו חוקרי אמנות ואוצרים הרחיקו את המופשט מחזונו... היום מקובל לדבר יותר על ציור אינטואיטיבי המנותק מהליבה הרוחנית ההופך להזיה נרקיסיסטית אבסורדית . קנדינסקי מדבר על הצורך הפנימי... היום ניתן אולי לדבר על האנטומיה של המחשבה. בספרו המרתק "תקווה ופחד בפסיכואנליזה", שתרגומו לעברית וראה אור לפני שנים אחדות, הקדיש סטיוון מיטשל שלושה פרקים רצופים לדיון בתיאוריות של העצמי (Mitchell, 1993). מיד בפתיחת הדיון – לאחר שציין כי המילה "עצמי" משמשת בשיח הפסיכואנליטי בכמה משמעויות ולא באחת ויחידה – טוען מיטשל כי הגישות של הפסיכואנליזה כלפי העצמי עומדות בסימנן של שתי מטפורות. האחת מרחבית – היא רואה את האדם כמרובד, כעשוי שכבות-שכבות המכסות על איזה גרעין פנימי, אשר נתפס כעצמי המקורי. כאלה הן התיאוריות של יונג, של ויניקוט ושל קוהוט... המטפורה האחרת היא זמנית – היא מציגה את האדם כישות הנעה בזרם הזמן, כלומר כישות שאין לה צביון מהותי, אלא היא מצויה בהשתנות מתמדת. לכאן שייכות התיאוריות של סאליבאן, של פירברן ושל מלאני קליין, והתיאוריה האינטר-פרסונאלית, המתארות את האדם כמרובה עצמיים, וכמושפע תדיר מן האינטראקציות הבינאישיות שלתוכן נקלע. המטפורה המרחבית רואה את העצמי כיחידה הנתונה להמשכיות וחותרת לאינטגרציה, הודות לגרעין האחד, או הלב האחד, שסביבם מאורגן העצמי – הודות לשכבות האמיתיות יותר, המכוסות בשכבות שוליות, הגנתיות. לעומת זאת, תפיסת האדם כמרובה עצמיים, כנטול גרעין "אמיתי", כרוכה בהכרח בראייתו כחסר-רציפות וכבלתי-אינטגרטיבי: העצמי הוא מה שאדם עושה וחווה לאורך זמן, ולא דבר הקיים במקום כלשהו. העצמי מתייחס לארגון הסובייקטיבי של המשמעויות שהאדם יוצר לעצמו כאשר הוא נע קדימה בזמן ועושה דברים, כגון מעלה רעיונות וחווה רגשות, כולל כמה רעיונות ורגשות הנוגעים לו עצמו. (מיטשל, 2003: 139)

המפגש עם עבודותיה של חביבה גולדפרב, אחרי שמתפוגגת החוויה, דורש מאמץ של התבוננות ארוכה וקשובה המקיימת דיאלוג חזיתי וחזותי עם פני השטח של הציורים. לרוב בשלב זה קוצרים מחשבות והבנות וניתן להתחיל לגבש תמונה של התערוכה. במקרה של חביבה גולדפרב כל מפגש עם ציוריה מרחיב במידה נוספת את ההבניה של דימוי-תערוכה, אך לא כזו שזולגת למשפטים פשוטים ופרשנות ברורה... עם הכתיבה והמחשבות על עבודותיה יכולתי להגיע לרמה גבוהה יותר של אינטימיות עם היצירות ובו בזמן לקבל הבחנות מעבר לגודש החווייתי המצטבר מהמודע והלא מודע... הציורים של חביבה גולדפרב, כך נדמה, נשענים על מישורים של ההיסטוריה האישית, הזיכרון כהיסטוריה של התגלות. בטקסט על התערוכה ב 2006 עסקתי במיפוי דימויים המתכתבים עם ההיסטוריה של האמנות, מיפוי תכנים פילוסופיים ופסיכולוגיים ,אישיים וכד’.. בתערוכה הנוכחית ברצוני לנסות ולסייר בתוך תובנות ציוריה, לתעות ביניהם ללא מפה, להתקדם מתוך הזיכרון…
עיסוקה של חביבה סמוי בהיסטוריוגרפיה מתקשרת עם כתביו של וולטר בנימין.. חומק מהמיפוי ומראה את מבטו מתוך ההיסטוריה של ההתגלות, הציור כהתגלות אבל גם כהתנגדות. כמו אותה רוח הנושבת מגן העדן מולה נלחם המלאך ונכשל. חביבה גולדפרב מצליחה לחזור אל ההריסות, להתעלם מההיסטוריה, להעיר את הרדומים, לבנות מחדש את ההריסות ולהופכו למעשה הציור. מרד בזמן מפורק, ניסיון ליצור היסטוריה לא רציפה. מאלביץ הופך ליסוד ארכיאולוגי שמאמצת את הריבוע השחור כנקודת ציון זמן, של מות הציור, כמו במחקר של לארי אברמסון שמציע “נקרופיליה” - אימוץ הגוף המת, ואיחודו עם גופו שלו, ציורו.... צו אתי, ארכיאולוגיה שמביטה וחוקרת לעומת היסטוריה שקוברת, האמנית פונה אל הציור ולא מדברת על הציור. שנות ה 50 ו ה 60 הביאו לעולם תיאורית חדשות שפירקו ופוררו את כל הישגי התרבות ואמנות כפי שהיה מוכר לפני כן.

במאמרו של פרופ' פרדריק ג'יימסון נכתב- "את השנים האחרונות מאפיין תהליך מהופך, שבו, במקומן של נבואות -לב בדבר אחרית-הימים, של אסון או גאולה, באות תחושות בדבר קץ של דבר- מה זה או אחר (קץ האידיאולוגיה, האמנות והמעמדות החברתיים: משברי - הלניניזם, הסוציאל- דמוקרטיה או מדינת הרווחה וכו') שבר רדיקאלי שבדרך כלל מקובל לאתרו בסוף שנות החמישים או בתחילת שנות השישים. על פי רוב מייחסים שבר זה לתפישות בדבר שקיעתה או דחייתה מבחינה אידיאולוגית או אסתטית של התנועה המודרנית ובתוכה האקספרסיוניזם המופשט בציור....כך גם לגבי האקזיסטנציאליזם בפילוסופיה.. הכל נעשה אמפירי, כאוטי והטרוגני - אנדי וורהול והפופ ארט, הפוטו ריאליזם והסינתזה של סגנונות קלאסיים ו' פופולאריים' כמו גם בפאנק ובגל החדש בתחום הרוק (כאשר החיפושיות והאבנים המתגלגלות מייצגים את המומנט המודרניסטי- העילי של מסורת חדשה ומהירת-התפתחות). בקולנוע היו אלה גודאר, פוסט-גודאר ובהמשך טיפוס חדש לגמרי של סרט מסחרי והרומן החדש הצרפתי והמשכו יחד עם ביקורת ספרות מעוררי חרדה המבוססים על אסתטיקה חדשה של טקסטואליות...

הדבר מביא אותנו למחיקת הגבול הישן בין תרבות גבוהה לבין תרבות מסחרית ומצמיחה סוגי טקסטים חדשים, רוויים בצורות, ובתכנים. למעשה הפוסט-מודרניזם נמצא בקסמו של הנוף המנוון של השלוק והקיטש, של סדרות טלוויזיה ותרבות של פרסומת ומוטלים, של סרטי הוליווד מסוג ב' ומצמיחים תופעות המכונות פארה-ספרות, ספרים בכריכה רכה הנמכרים בשדות התעופה, הרומאן הרומאנטי, ביוגרפיה פופולארית, בלש, מדע בדיוני והרומאן הפנטאסטי. התופעה המכונה פוסט מודרניזם מקבילה למה שמחקרים סוציולוגים מבשרים בשם 'החברה הפוסט-תעשייתית'. לעיתים תכופות היא מכונה גם בשמות 'החברה הצרכנית', 'חברת התקשורת', חברת המידע, חברה האלקטרונית, או חברת היי-טק. לתופעות חדשות אלו המלווים בתיאוריות משלהם יש השפעה ושינוי חברתי שאינה כפופה יותר לחוקי הקפיטליזם הקלאסי, כלומר לעליונות הייצור התעשייתי ולהיותו של מאבק המעמדות המצוי. ג'יימסון סבור שחיוני לתפוש את הפוסט-מודרניזם כדומיננטה תרבותית ולא כסגנון, גישה זו תאפשר נוכחות ודו-קיום של מגוון מאפיינים... אל לנו לחשוב שתהליך זה מלווה באדישות, נהפוך הוא, דווקא נקודה זו הובילה את האמנים לשתי מחנות שכל מחנה בדרכו מגיב במהופך להבנות אלה. מצד אחד ההתעצמות וההתמכרות לדימוי כצילומי הופך עם הזמן והכמות לסימפטום מוחשי של היסטוריציזם המצוי בכל, וכמעט ליבידינאלי (כיצר המין האנושי הכולל את כלל האנרגיות הנפשיות שבאדם) הופכים ומשטיחים את העבר לאקראיות וללא עיקרון. כך גם בספרות ובקולנוע. המשבר בהיסטוריות מחייב אותנו לחזור, בדרך חדשה, לשאלת ארגון הזמן בכלל בתוך שדה-הכוח הפוסט-מודרני, ואתו לבעיית הצורה שאותה יוכלו ללבוש הזמן בתרבות שהמרחב והלוגיקה המרחבית שולטים בה יותר ויותר. אם אכן איבד הסובייקט את יכולתו הפעילה ליצור המשכיות עם העבר והעתיד לכדי חוויה רציפה ומובנת, אנו נשארים עם ערימה של פרקטיקת ההטרוגניות וברמה של אקראיות. טקסטואליות הנעשית על ידי כתיבה סכיזופרנית.


כאן נפגוש את לאקאן המציע לנו מודל אסתטי סוגסטיבי. אין הכוונה כאן לסכיזופרניה קלינית. לאקאן מתאר את הסכיזופרניה כהתפרקותה של שרשרת הסימון, אותה שרשרת המשלבת סימנים המצטרפים יחד לכלל היגד או משמעות. לאקאן מתאר את התפרקותה של שרשרת הסימון כהתפרקות בין המסמן למסומן כלומר בין המילה או השם לבין הרפרנט או המושג שלהם. על פי השקפה זו, המשמעות הנוצרת היא התנועה ממסמן למסמן. כאן נוצר אותו חזון תעתועים של מסמנים בינם לבין עצמם. כששרשרת המשמעות מתפרקת, מתקבלת סכיזופרניה בדמות מצבור של מסמנים נבדלים שאין ביניהם כל קשר. לפיכך, עם התפרקות שרשרת הסימון, לא נותרת לסכיזופרניה אלא ההתנסות במסמנים גשמיים טהורים מנותקים בזמן. תהליך הסכיזופרני עובר תהליך של הכללה לסגנון תרבותי חדל לטפח את הקשר הנחוץ של תוכן מורבידי ונעשה זמין לעוצמות משמחות יותר, לאותה א-אופוריה המסלקת רגשות ישנים של חרדה וניכור. ארגון הזמן בדרך אחרת מחזיר אותנו אל הרעיון של היידגר על אודות פער או שבר, . הדגשת ההטרוגניות והיעדר הרף העמוק של יצירת אמנות, איננה יותר מאוחדת או אורגנית, אלא היא מעין שק או מחסן של תת מערכות מפורקות, חומרי גלם ודחפים אקראיים מכל המינים. במילים אחרות, מתברר שמה שהיה לפנים יצירת אמנות הוא למעשה טקסט, שקריאתו מתבצעת באמצעות הבדלה, ולא באמצעות האחדה. אופן חדש זה של יחסים באמצעות ההבדל עשוי להיות לפעמים דרך חשיבה וקליטה מושגית, מקורית וחדשה.

האומנות בישראל קשורה מן ההתחלה לסיפור הציוני - למוסדותיו, לדמויות ולאידיאולוגיה הציונית שתאמה למודל המודרניזם. האומנות מקבלת לגיטימציית בתנאי שהיא תורמת למפעל הציוני-חלוצי ממש כמו באמנות האוונגרדית. האמנים בתחילת דרכם דגלו באומנות בעלת זיקה ברורה למפעל הציוני. האמנות בישראל וההיסטוריה הקצרה שלה נמצא את החיכוך בין המופשט לפיגורטיבי, בין מושגי לציורי.. הצורך בבסיס הזהות האומנותית הישראלית היא ההיטלטלות בין תגובה והיענות למפעל הציוני לבין אפשרות לייצר מבט ביקורתי אליו לבין האפשרות לעשות אומנות שתהיה בכלל מחוץ להקשר. שימוש בטקסט מינימאלי, פשוט ו"לא אומנותי". מצע ציוריו של לביא, הוא דיקט שהפך לסימן ההיכר של "אסכולת המדרשה, בהמשך הוביל מצע זה לתערוכה במוזיאון תל אביב "דלות החומר" שאצרה שרה בריטברג. בנקודה זו אנחנו פוגשים שוב את חביבה גולדפרב... גם היא בוגרת המדרשה לאמנות, מורה לאמנות ומורה מנחה למורות, זכתה לתעודת הוקרה כמורה מצטיינת מטעם משרד החינוך והתרבות במחוז תל אביב.. עד כמה ספגה חביבה את הרעיונות של אריה ארוך שעברו דרך המסננת המדרשה ומוריה השונים לפני שהחלה לעבוד בהנחייתו של האמן יוסי מרק... מה היא ירשה ממורי המדרשה ומפרופסור רן שחורי שאצלו התחנכה ומה היא ספגה מיוסי ומה היא הביאה בציוריה....

אמנים שהחלו לפעול בסוף שנות ה-70, סללו את הדרך לפעילות האומנותית של עשור ההמשך, עשור שבמובנים רבים תרם לאומנות הישראלית ממד של שחרור - מתכתיבי טעם, סגנון, מופשט או פיגורטיבי, נכון או לא נכון. הקשר של אומנים עם מרכזי אומנות בינלאומיים נעשה נגיש וזמין יותר, והאנרגיות של אמנות שנות ה- 80 בעולם מחלחל לזירה המקומית: האמנות חזרה לציור, לצבע, לאקספרסיבי, ומילת המפתח היא פלורליזם.

החל מאמצע שנות ה-80, מתחילים לפעול אמנים שאינם מקיימים בהכרח את צו הקריאה הדו-כיווני של ההוויה הישראלית לגבי אמנותם. מגמות של פוסט-ציונות מחלחלות עמוק לאומנות שנות ה-90. באותה תקופה כותב משה גרשוני על קירות גלריה "מי ציוני ומי לא". אומני שנות ה-90, שנולדו לאחר מלחמת ששת הימים, וגדלו לתוך סיטואציה של כיבוש, מלחמת לבנון ואינתיפאדה, מביטים בשברו של החלום, או לפחות בצדדים האפלים שלו. אין ערכים מקודשים ואין נושאים שאסור לגעת בהם. חופש היצירה מאז שנות ה 90 הוביל ליצירה פורה של האמנית. הדיאלקטיקה שהזכרתי בתחילת המאמר, השענות על בנייה/הריסה, פירוק והרכבה התפתחה ושכללה את עצמה. עבודותיה של האמנית נודדת בין אמנות אמורפית נטולת צורה – כלומר, ההגדרות שלה אינן ברורות ואם זאת יוצרות נוכחות חזקה, נוכחות הנמצאת בכל מקום ובזמנים שונים- השחור הריק והארעיות הצבעית כחומר. היא חוקרת את האמצעים של הציור באופן קונספטואלי – כלומר מבחינה מושגית ואינה חפה מחוויות. דרך הקונספט הוא יוצרת ומעבירה לצופה חוויה סנסואלית, חושית... הצופה, המשתתף מתהלך, עוצר, חש וחווה, מפעיל דמיון, מפענח... צבירה, צמיחה, נוכחות והיעלמות. דימויים רבים של חומר וצבע מתכתבים עם מאלביץ, מונדריאן, ריכטר, והאקספרסיוניזם המופשט... החומר הצבע והארגון נראים כדוקומנטים – כמו יוצרים מסמכי עלילה תיאוריות ומעשיות... לפעמים נראים הציורים כמו מסכי קולנוע ומסכי מחשב. התחושה היא של בנייה ובאותו הזמן של הרס המציע תחיה ... באמצעות חלוקות ותבניות מסגור וניצול מרחב הקנבס הוא יוצרת דרמטיזציה מוחשית עם משהו המקיף את הדבר אופף אותו בסוג של סביבה יציבה וגם זמנית... היא מכוונת ושולטת בהתפתחות היצירה ובונה סוג של הפנינג ששחקניו הם עבודת המכחול, השפכטל ויציקות צבע כעמדה וכאפשרויות בשדה ציורי ישן/חדש ומתחדש.

חביבה גולדפרב 2009 – 2006, תערוכת יחיד- נובמבר 2009 בית האמנים חדרה.

חביבה גולדפרב - בוגרת המדרשה לאמנות, מורה לאמנות ומורה מנחה למורות, זכתה לתעודת הוקרה כמורה מצטיינת מטעם משרד החינוך והתרבות במחוז תל אביב, חברה בעמותת אמני פתח תקוה, יוצרת במכון לאמנות פתח תקוה בהנחיית האמן יוסי מרק.

אנטון בידרמן – 18 הארות על תערוכתו טנאטוס

אנטון בידרמן – 18 הארות על תערוכתו טנאטוס התערוכה: טנאטוס 1 Thanatos הוצגה ב 2005 במוזיאון בר דוד טנאטוס 2 Thanatos ב 2006 בגלריה סטודיו אמן חדרה.

התערוכה מלווה בקטלוג שחור לבן (48 עמודים) ובו טקסט של אוצרת התערוכה: חנה ברק אנגל התערוכה עוסקת במראה (visually) של דימויי טבע ותרבות כדיכוטומיה (התפצלות) הנע כמטוטלת בין זיכרון לשכחה, בין יופי להרס, בין עוצמות וכוחות לחוסר אונים, ובין לידה ואפוקליפסה כקטבים על ציר המטוטלת. ההיסטוריה האנושית מסומנת בשחור ולבן, החיים הם גוונים אין ספור. העבודות עוסקות בנושא המוות כתודעה על הסובייקט, על המקור והאמת, על החוויה והאתיקה. הסדרה כולה עשויה בפחם על דיקט, בעבודה סיזיפית ומוקפדת, רישומים פנוראמיים בעלי ממד ונוכחות מונומנטאליים.

הארה מס' 1 - הנושא "טנאטוס" יוצר פרובוקציות חזקות על עצם הזיכרון והשכחה האנושית. חקירת דימויי המוות מועלים לזמן עכשווי דרך נוכחות הנרטיב שטעון בעוצמת הקדמה ובעוצמת הבושה והחרדה כאחד. הזיכרון מועלה לאזור המקור, התבוננות ההיסטורית נראית באירוניה, הנושאים והכותרות מציעות מסגרת לקריאה דרכה נחשפת הדאגה לזולת . הפיכת הדברים ממצב אחד למצב אחר יוצר קצר שכלי ואינטלקטואלי אשר הופך את הצופה למשתף פעולה מפוקפק, מוטל בספק או אפילו קורבן.

הארה מס' 2 - אני בונה פרזנטציה של חורבות התרבות וטבע כניסיון פרטי להרכיב מחדש היגד או משמעות. גישה זו מאפשרת נגישות לתפר שבין החיים לאמנות. השאיפה היא לעולם טוב יותר, והדרך היא באמצעות נתיב התבונה וההבחנה. סדרת ציורי טנאטוס מציגה נרטיבים ברמה של דוקומנטים מומשגים. הצבתם בחלל ובמרחב הגלריה מהווים סוג של דרמטיזציה כתחליף למקור. תחושת-החיים והנוכחות בזמן מאפשרים גישה לארכיון "הזיכרון והשכחה", מפעילים כוחות מועצמים לתודעת ההרס והתחייה ועל עצם פעולת המחשבה האנושית. הדימויים שבריריים בני חלוף כמו החיים. השאלות שעמדו לפני הם על אופן הייצוג את שאינו ניתן לתיאור. התערוכה חוקרת את האמצעים של המדיום באופן קונספטואלי, דרכה מועברת חוויה חושנית בה הצופה, המשתתף מתהלך, עוצר, חש וחווה, מפעיל דמיון, מפענח ומפרש. חקירת הנושאים התמטים הופכים לבעלי השפעה ומשמעות תוכנית. משנה את המושגים של הזמן והמרחב כמו: חיים ומוות, טבע ותרבות, החומרי והרוחני. הטכניקה מדויקת ומובחנת בפשטות ובאופן ישיר. יש בה שורשים רוחניים עם תרבות מסורתית המובחנת ומופעלת באמצעים דלים (ציורי פחם).

הארה מס' 3 - העבודות מתייחסות ומרמזות לריק של חלל תחום המתאר את הכוח של הסיפור של המוות שהוא חוסר האפשרות לעצור את הכאוס הטבעי ואת הכאוס התרבותי כאחד. הנגישות והחיבור לעבודות נובע מתוך האינסטינקט הצפוי של הצופה ביצירה, מתעמת בין האפשרות הטרנסנדנטית שביצירה לבין הדרישה לתמוך בהן ואז מבחינים בריק של זיכרון ושכחה.

הארה מס' 4 - לציורים יש עוצמה ויזואלית ומאפשרת אסוציאציה וגם מטאפורה, לכן הוא ניתן לתיאור או לפרשנות. מקור הראשון של הדימוי הוא הנרטיב עצמו. עשיית האמנות יוצרת מכניזם להרהור מקיף ומצביעים על הקברים של הטבע והתרבות כתודעה על מה שרואים ביחס למה שהם מייצגים. אנחנו חווים את המצב העתידני שלנו על עצם ההרס שלנו עצמנו. האם האנושות חושבת על מה שמובן מאליו?

הארה מס' 5 - מות הזיכרון - היכן נעלמו אותם ערכים אוניברסאליים ונצחיים? נשארו אך ורק ערכים התלויים בזמן ומקום וגם הם יחסיים ואולי נוכל להסתפק בהגדרתו של הוגה הדעות ריצ'רד רורטי של שנות ה 80 וה 90 של המאה העשרים על רלטיביזם כהלך רוח המאפיין ביותר את העידן העכשווי. גם למונח דה-קונסטרוקציה יש מקום משמעותי בשיבוש הזיכרון, מונח שנטבע על ידי הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה בניסיון להציע פרקטיקה ביקורתית לכל משמעות וזהות טרנסנדנטאלית שיש לה מקור אובייקטיבי יציב ושהוא מעל הזמן ומקום. מבחינת דרידה אין שום אפשרות ללכוד את המקור מכיוון שהכל מתקלף כמו חלון בתוך חלון, תרבות בתוך פוליטיקה, כלכלה בתוך תרבות וכד', הכל זמני ויחסי, מתפרק כל הזמן לדברים שגם הם מתפרקים.

הארה מס' 6 - לציור יש כוח מיתי הנשען על יסודות ערכיים ? ערך העבודה, ערך המחשבה והחשוב מכל הערך האנושי כצורך והכרח להיות יצור חברתי מעורב ונוכח. היחסים הסינכרוניים בין הערכים השונים קולטים את העולם בהרמוניה ובשיבוש בעת ובעונה אחת. נוצרת סתירה שיסודה הוא אי ודאות כנקודת מוצא וממנה אני מנסה לבנות בחרדה עמוקה את ההיסטוריה של המאה ה ? 20 . בדרך זו אני מקווה לדחות אדישות ולגרום בדרכים עקיפות מצבור של משמעות.

הארה מס' 7 - מות המחבר ? ב 1967 מכריז רולאן בארת הוגה וסופר על "מות המחבר" ומתכוון בכך שאין זה משנה מהי כוונת המחבר, הקורא או המתבונן יוצר את המשמעויות על ידי פרשנותו. הטקסט עצמו, הציור עצמו הופך למשהו נזיל ולא משמעותי... אין יותר מציאות אמיתית. אין יותר מקור אותנטי לדברים, או לדימויים. אנו צורכים דימויים המשווקים על ידי פרסומת, או על ידי תחנות דמיון, כפי שמכנה אותם ז'אן בודריאר, המקומות בהם, המציאות מנסה להסוות את אי קיומה, כמו בדיסנילנד, מקום של ערכים אמריקאניים בצורה של פנטזיה, אין אמיתי ולא אמיתי זו רק סימולציה של האמיתי.

הארה מס' 8 - היכן נעלמו אותם ערכים אוניברסאליים ונצחיים? נשארו אך ורק ערכים התלויים בזמן ומקום וגם הם ויחסיים. כפי שמגדיר זאת במדויק הוגה הדעות ריצ'רד רורטי של שנות ה 80 וה 90 של המאה העשרים, רלטיביזם הוא הלך רוח המאפיין ביותר את העידן העכשווי. גם למונח דה-קונסטרוקציה יש מקום משמעותי בשיבוש הזיכרון, מונח שנטבע על ידי הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה בניסיון להציע פרקטיקה ביקורתית לכל משמעות וזהות טרנסנדנטאלית שיש לה מקור אובייקטיבי יציב ושהוא מעל הזמן ומקום. מבחינת דרידה אין שום אפשרות ללכוד את המקור מכיוון שהכל מתקלף כמו חלון בתוך חלון, תרבות בתוך פוליטיקה, כלכלה בתוך תרבות וכד', הכל זמני ויחסי, הכל מתפרק כל הזמן לדברים שגם הם מתפרקים.

הארה מס' 9 - במרכז נמצאת החברה האמביוולנטית, "חברה אובדת" חסרת תפיסה פילוסופית, מוסרית ופוליטית. החברה וחוסר יכולתה להחליט מולידים ספקנות, חרדה וניהיליזם המועתקים אל חומר נמוך. זו חברה מבולבלת המחפשת את עצמה בין חושך לאור, בין משיחים לבני אדם. חברה שבה האמנים חשובים אבל דחויים, משפיעים עם זאת מתוסכלים, שלמים וקרועים, מעורבים וסגורים כאחד. אנחנו חיים בתקופה הנראית כתחילת הסוף, והאמנות מחפשת את עצמה. ז"אן קוקוטו אמר פעם, "האמנות היא דת ללא תקווה" אך באותה הנשימה הוסיף שאולי התקווה היא באמנות עצמה, יש בה תשובות גם לשאלות שאין להן תשובות. האמנות היא הפרדוכס עצמו, ופיקאסו טען ? "האמנות היא הלא אמת שדרכה רואים את האמת".

הארה מס' 10 - "ליאוטר" תיאר בספרו "המצב הפוסט מודרני" את קריסתו של הגראנט נארטיב, הוא מדבר על התפוררות הודאות בדבר רעיון הקדמה שרווח ב ? 200 השנים האחרונות. רעיון שהיה מושרש בתחושת הודאות שהתפתחות האמנות, הטכנולוגיה הידע והחרות תביא תועלת לכלל האנושות. יתרה מכך ליאוטר מאשים את האיזימים הגדולים שהם חלק בלתי נפרד מהמודרניזם כמו הליברליזם הכלכלי או הפוליטי, המרקסיזם לסוגיו כרעיונות שדמו במאתיים השנים האחרונות לעקובות מדם, כולם כאחד נגועים בחשד לאשמה ובפשעים נגד האנושות.

הארה מס' 11 - עיצוב הדמות האנושית תופסת מקום נכבד בעבודות, יש בהן משמעות הרואית ואקספרסיבית כדי להפעיל תנועה ודינאמיקה על מנת לגרום לציור נוכחות דרמתית מהסוג של מתח, חרדה, דאגה, יופי, אהבה ואופטימיות. נוצרת תחושה של משהו שעומד לקרות ואינו יכול להגיע עד סופו. הדמויות מרחפות על המשטח הציורי ומפשיטות את המרחב לסימני זיכרון עם עקבות של אירוע ברמה ארכיאולוגית. כל אותם כוחות ויחסים בין החומרים האמנותיים מעלים שאלה על עצם בניית היצירה האמנותית ועל הדרך האנושית המתמודדת עם צמידי היחסים כגון: גבראישה, יחסים משפחתיים, יחסי אדםחברה, יחסים בין תרבויות, יחסים בין זמנים ובין שפה ומושגים.

הארה מס' 12 - הציורים מבליטים את שאלת כושרו של הדימוי לשאת על עצמו מטען של משמעות, יוצא איפה שקיים חוסר אמון בעצם האפשרות של אמירה. הזמן העכשווי משתמש במספר רב של מודלים לחקירה וגילוי טכניקת השיפוט המושעה שמאפיין את האמנות של המאה העשרים, כפי שאפיינה טכניקת האמצאה שהייתה תגלית של המאה ה-19. אנחנו חיים בעולם שאינו מסוגל להפנים את גודש הדימויים המוכרים, בתוך עולם זה, בין קצוות הזיכרון ביחס לזיהוי נמצא ה"אני", נמצאת הכנות מול מידותיה של המציאות ופעולת הדמיון שנגלים לעיני כטופוגרפיה של היד והנפש שמתמזגות זו בזו. אמירה דומה נמצא בדבריו של קאנדינסי, קיטאי ושל ג'ונתן וויליאמס. הם דיברו על השירה כעל מיזוג של טופוגרפיה וחיים, דבר המשותף למסורת של פאונד ואליוט בכתיבה האמריקאית המודרנית. עבורם החיפוש אחר מזון רוחני ותרבותי היה מסע של תגליות הכרחי בניסיון למפות את הוודאיות של הציביליזציה האירופית שעמדה בפני כוחות ההרס של מלחמת העולם הראשונה. כך הם גילו מחדש את הציביליזציה הקלאסית.

הארה מס' 13 - מצבו הטרגי של היחיד בתקופה של שינוי חברתי ותרבותי הוא נושא כבד ומטריד, זה מעסיק אותי, גם השבירות והרפיון של האידיאל לנוכח הכפייה של הממסד הכלכלי, מדיני ודתי מדאיגים. הידיעה הרווחת היום משייכת את רוב האמנות שנוצרה בשנות ה ? 60 לאזור הדמדומים של הביקורת בעוד הפופ ארט נתפש כהאדרת תרבות הצריכה, ההפשטה והמינימליזם נתפשים כערכים פרגמאטיים קיבוציים המבטאים אידיאולוגיות של שליטה.

הארה מס' 14 - הציור כדו"ח ומתייחס למוסדות כלכליים, פוליטיים ואמנותיים דרך מסך הקולנוע, טלוויזיה והעיתונות שמאחוריהם קיים הון חברתי וכוח. בכל ציור מופיעים דימויים ורכיבים המזהים את המציאות בריתמוס עכשווי במשמעות של דומיננטה חברתית הלקוחה מהספירה הציבורית ומציגה אותה במארג צופנים מסמנים את הזמן הכאוטי. התפישה האיקונוגרפיה הקולנועית פורסים ייצוגים אלגוריים מלאים בחיים מדומים של בריחה כזיכרון מול זיהוי.

הארה מס' 15 - פוקו מבשר לעולם את "מות האדם" ויצר שפה שהיא תערובת של היפוכים שיצרה אופנה שסחפה את אירופה ואת העולם כולו. פוקו שם את האצבע על סוג של כוח האופייני לתרבות העידן שלנו. זהו הגיוס של האמת כמשחקי אמת לצורך מניפולציות כוחניות ומי שמחזיק בכוח זה הם המדענים שבראו לנו טכנולוגיה וגם את הכאוס.

הארה בס' 16 - טנאטוס מספיד ומחייה מחדש חמישה מודלים בסיסיים עליהם התרבות האנושית נשענת. המודל ההרמונויטי של פנים וחוץ, המודל הדיאלקטי של מהות ומראית-עין, המודל הפרוידיאני של הנסתר והגלוי, או של ההדחקה, המודל האקזיסטנציאליסטי של אותנטיות וחוסר-אותנטיות, (ניכור ואי-ניכור), ולבסוף הניגוד הסימיוטי בין מסמן ומסומן.

הארה מס' 17 - רבקה זיו כותבת: טאנטוס מופיע במיתוס היווני העתיק כאל המוות והתערוכה עוסקת בשאלות הפילוסופיות של קץ האדם וכיליונו מול איתני הטבע,איתני האדם עצמו וההרס העצמי,מול שימור על ידי האמנות,מול היופי של האמנות והחרדות האנושיות. העבודות מצוירות בפחם על גבי דיקט, חורגות ומרחיבת את רמת הרישום. צבעי הפחם נעים בין שחור על כל גווניו ונוצרת כעין צבעוניות מפוארת ומלאת אימה. הצפייה בתערוכה מעוררת התרגשות ולא ניתן להתחמק מן השאלות הקשות שאנטון בידרמן מעלה ושאולי רק באמנות קיימת מידת מה של מענה ונחמה.

הארה מס' 18 - כותב קרני עם-עד: אימי הטבע, המצוירים בגווני פחם שחורים-אפורים, מכונסים בתערוכת "טנאטוס" במוזיאון בר-דוד בקיבוץ ברעם ובאופן כמעט אבסורדי הם יפים ופוטוגניים להפליא. כישוריו הפלסטיים של אנטון בידרמן (צייר, פסל ומרצה לאמנות) אינם מוטלים בספק, אבל בתערוכתו הנוכחית ? "טנאטוס" (אוצרת: חנה ברק אנגל) במוזיאון "בר דוד" בקיבוץ ברעם ? באים לידי ביטוי גם כישוריו הנבואיים. שבוע לאחר אסון ה"צונאמי" בדרום מזרח אסיה, תלה בידרמן עבודות מונומנטאליות העשויות מפחם על עץ, אותן יצר במהלך שנת 2004, וביניהן גם תיאור של גלי צונאמי אימתניים ומרהיבים. עבודות נוספות ומרשימות לא פחות מתעדות הוריקן, פצצת אטום בנוסח הירושימה, טורנדו, פצצה גרעינית, וגם משקפיים מוטלים על החוף ושרשרת עננים הניבטת מעדשותיהן מעידה על סערה מתקרבת. אימי הטבע, לצד דמות האמן המישירה מבטה אל המוות או החלום, מכונסים בתערוכה ? שמקור שמה, "טנאטוס", הוא באל המוות היווני, אחיו של היפרוס אל ההיפנוזה ו/או השינה. בידרמן, לדברי האוצרת חנה ברק אנגל, "מתייחס בתערוכתו זו למות הסובייקט ? מות האלוהים... יצירה זו אישית ביותר ונוגעת אל תוך מקום, השאלה הגדולה ביותר שבן-אנוש עוסק בה". גם אנטון בידרמן עצמו כותב על עבודתו ב"מראי מקום" המשובצים בין הציורים. "מצבו הטראגי של היחיד בתקופה של שינוי חברתי ותרבותי הוא נושא כבד ומטריד. זה מעסיק אותי... השבירות והרפיון של האידיאל לנוכח הכפייה של הממסד הכלכלי, המדיני והדתי...". מעניינת במיוחד היא בחירת האמן בגווני פחם שחורים-אפורים לתיאור חולשת האדם מול איתני הטבע. פחם הוא חומר מת (עץ שרוף) שזוכה לתחייה כשהוא צובע את העץ, אבל מת פעם נוספת עם הדימויים שהוא יוצר: הגל המכלה, הפצצה הממיתה, הרוח ההרסנית ? כל אלה מוקפאים כאן כאילו היו "פריים" מתוך סרט אימים ישן, ובאופן כמעט אבסורדי הם יפים ופוטוגניים להפליא. בידרמן מצליח להחדיר לתופעות ה"טבעיות ? על-טבעיות" האלה ממד מיסטי ואנושי בו-זמנית, בדומה לרישומים המורבידיים של ויליאם בלייק האנגלי..