אנטון בידרמן – 18 הארות על תערוכתו טנאטוס התערוכה: טנאטוס 1 Thanatos הוצגה ב 2005 במוזיאון בר דוד טנאטוס 2 Thanatos ב 2006 בגלריה סטודיו אמן חדרה.
התערוכה מלווה בקטלוג שחור לבן (48 עמודים) ובו טקסט של אוצרת התערוכה: חנה ברק אנגל התערוכה עוסקת במראה (visually) של דימויי טבע ותרבות כדיכוטומיה (התפצלות) הנע כמטוטלת בין זיכרון לשכחה, בין יופי להרס, בין עוצמות וכוחות לחוסר אונים, ובין לידה ואפוקליפסה כקטבים על ציר המטוטלת. ההיסטוריה האנושית מסומנת בשחור ולבן, החיים הם גוונים אין ספור. העבודות עוסקות בנושא המוות כתודעה על הסובייקט, על המקור והאמת, על החוויה והאתיקה. הסדרה כולה עשויה בפחם על דיקט, בעבודה סיזיפית ומוקפדת, רישומים פנוראמיים בעלי ממד ונוכחות מונומנטאליים.
הארה מס' 1 - הנושא "טנאטוס" יוצר פרובוקציות חזקות על עצם הזיכרון והשכחה האנושית. חקירת דימויי המוות מועלים לזמן עכשווי דרך נוכחות הנרטיב שטעון בעוצמת הקדמה ובעוצמת הבושה והחרדה כאחד. הזיכרון מועלה לאזור המקור, התבוננות ההיסטורית נראית באירוניה, הנושאים והכותרות מציעות מסגרת לקריאה דרכה נחשפת הדאגה לזולת . הפיכת הדברים ממצב אחד למצב אחר יוצר קצר שכלי ואינטלקטואלי אשר הופך את הצופה למשתף פעולה מפוקפק, מוטל בספק או אפילו קורבן.
הארה מס' 2 - אני בונה פרזנטציה של חורבות התרבות וטבע כניסיון פרטי להרכיב מחדש היגד או משמעות. גישה זו מאפשרת נגישות לתפר שבין החיים לאמנות. השאיפה היא לעולם טוב יותר, והדרך היא באמצעות נתיב התבונה וההבחנה. סדרת ציורי טנאטוס מציגה נרטיבים ברמה של דוקומנטים מומשגים. הצבתם בחלל ובמרחב הגלריה מהווים סוג של דרמטיזציה כתחליף למקור. תחושת-החיים והנוכחות בזמן מאפשרים גישה לארכיון "הזיכרון והשכחה", מפעילים כוחות מועצמים לתודעת ההרס והתחייה ועל עצם פעולת המחשבה האנושית. הדימויים שבריריים בני חלוף כמו החיים. השאלות שעמדו לפני הם על אופן הייצוג את שאינו ניתן לתיאור. התערוכה חוקרת את האמצעים של המדיום באופן קונספטואלי, דרכה מועברת חוויה חושנית בה הצופה, המשתתף מתהלך, עוצר, חש וחווה, מפעיל דמיון, מפענח ומפרש. חקירת הנושאים התמטים הופכים לבעלי השפעה ומשמעות תוכנית. משנה את המושגים של הזמן והמרחב כמו: חיים ומוות, טבע ותרבות, החומרי והרוחני. הטכניקה מדויקת ומובחנת בפשטות ובאופן ישיר. יש בה שורשים רוחניים עם תרבות מסורתית המובחנת ומופעלת באמצעים דלים (ציורי פחם).
הארה מס' 3 - העבודות מתייחסות ומרמזות לריק של חלל תחום המתאר את הכוח של הסיפור של המוות שהוא חוסר האפשרות לעצור את הכאוס הטבעי ואת הכאוס התרבותי כאחד. הנגישות והחיבור לעבודות נובע מתוך האינסטינקט הצפוי של הצופה ביצירה, מתעמת בין האפשרות הטרנסנדנטית שביצירה לבין הדרישה לתמוך בהן ואז מבחינים בריק של זיכרון ושכחה.
הארה מס' 4 - לציורים יש עוצמה ויזואלית ומאפשרת אסוציאציה וגם מטאפורה, לכן הוא ניתן לתיאור או לפרשנות. מקור הראשון של הדימוי הוא הנרטיב עצמו. עשיית האמנות יוצרת מכניזם להרהור מקיף ומצביעים על הקברים של הטבע והתרבות כתודעה על מה שרואים ביחס למה שהם מייצגים. אנחנו חווים את המצב העתידני שלנו על עצם ההרס שלנו עצמנו. האם האנושות חושבת על מה שמובן מאליו?
הארה מס' 5 - מות הזיכרון - היכן נעלמו אותם ערכים אוניברסאליים ונצחיים? נשארו אך ורק ערכים התלויים בזמן ומקום וגם הם יחסיים ואולי נוכל להסתפק בהגדרתו של הוגה הדעות ריצ'רד רורטי של שנות ה 80 וה 90 של המאה העשרים על רלטיביזם כהלך רוח המאפיין ביותר את העידן העכשווי. גם למונח דה-קונסטרוקציה יש מקום משמעותי בשיבוש הזיכרון, מונח שנטבע על ידי הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה בניסיון להציע פרקטיקה ביקורתית לכל משמעות וזהות טרנסנדנטאלית שיש לה מקור אובייקטיבי יציב ושהוא מעל הזמן ומקום. מבחינת דרידה אין שום אפשרות ללכוד את המקור מכיוון שהכל מתקלף כמו חלון בתוך חלון, תרבות בתוך פוליטיקה, כלכלה בתוך תרבות וכד', הכל זמני ויחסי, מתפרק כל הזמן לדברים שגם הם מתפרקים.
הארה מס' 6 - לציור יש כוח מיתי הנשען על יסודות ערכיים ? ערך העבודה, ערך המחשבה והחשוב מכל הערך האנושי כצורך והכרח להיות יצור חברתי מעורב ונוכח. היחסים הסינכרוניים בין הערכים השונים קולטים את העולם בהרמוניה ובשיבוש בעת ובעונה אחת. נוצרת סתירה שיסודה הוא אי ודאות כנקודת מוצא וממנה אני מנסה לבנות בחרדה עמוקה את ההיסטוריה של המאה ה ? 20 . בדרך זו אני מקווה לדחות אדישות ולגרום בדרכים עקיפות מצבור של משמעות.
הארה מס' 7 - מות המחבר ? ב 1967 מכריז רולאן בארת הוגה וסופר על "מות המחבר" ומתכוון בכך שאין זה משנה מהי כוונת המחבר, הקורא או המתבונן יוצר את המשמעויות על ידי פרשנותו. הטקסט עצמו, הציור עצמו הופך למשהו נזיל ולא משמעותי... אין יותר מציאות אמיתית. אין יותר מקור אותנטי לדברים, או לדימויים. אנו צורכים דימויים המשווקים על ידי פרסומת, או על ידי תחנות דמיון, כפי שמכנה אותם ז'אן בודריאר, המקומות בהם, המציאות מנסה להסוות את אי קיומה, כמו בדיסנילנד, מקום של ערכים אמריקאניים בצורה של פנטזיה, אין אמיתי ולא אמיתי זו רק סימולציה של האמיתי.
הארה מס' 8 - היכן נעלמו אותם ערכים אוניברסאליים ונצחיים? נשארו אך ורק ערכים התלויים בזמן ומקום וגם הם ויחסיים. כפי שמגדיר זאת במדויק הוגה הדעות ריצ'רד רורטי של שנות ה 80 וה 90 של המאה העשרים, רלטיביזם הוא הלך רוח המאפיין ביותר את העידן העכשווי. גם למונח דה-קונסטרוקציה יש מקום משמעותי בשיבוש הזיכרון, מונח שנטבע על ידי הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה בניסיון להציע פרקטיקה ביקורתית לכל משמעות וזהות טרנסנדנטאלית שיש לה מקור אובייקטיבי יציב ושהוא מעל הזמן ומקום. מבחינת דרידה אין שום אפשרות ללכוד את המקור מכיוון שהכל מתקלף כמו חלון בתוך חלון, תרבות בתוך פוליטיקה, כלכלה בתוך תרבות וכד', הכל זמני ויחסי, הכל מתפרק כל הזמן לדברים שגם הם מתפרקים.
הארה מס' 9 - במרכז נמצאת החברה האמביוולנטית, "חברה אובדת" חסרת תפיסה פילוסופית, מוסרית ופוליטית. החברה וחוסר יכולתה להחליט מולידים ספקנות, חרדה וניהיליזם המועתקים אל חומר נמוך. זו חברה מבולבלת המחפשת את עצמה בין חושך לאור, בין משיחים לבני אדם. חברה שבה האמנים חשובים אבל דחויים, משפיעים עם זאת מתוסכלים, שלמים וקרועים, מעורבים וסגורים כאחד. אנחנו חיים בתקופה הנראית כתחילת הסוף, והאמנות מחפשת את עצמה. ז"אן קוקוטו אמר פעם, "האמנות היא דת ללא תקווה" אך באותה הנשימה הוסיף שאולי התקווה היא באמנות עצמה, יש בה תשובות גם לשאלות שאין להן תשובות. האמנות היא הפרדוכס עצמו, ופיקאסו טען ? "האמנות היא הלא אמת שדרכה רואים את האמת".
הארה מס' 10 - "ליאוטר" תיאר בספרו "המצב הפוסט מודרני" את קריסתו של הגראנט נארטיב, הוא מדבר על התפוררות הודאות בדבר רעיון הקדמה שרווח ב ? 200 השנים האחרונות. רעיון שהיה מושרש בתחושת הודאות שהתפתחות האמנות, הטכנולוגיה הידע והחרות תביא תועלת לכלל האנושות. יתרה מכך ליאוטר מאשים את האיזימים הגדולים שהם חלק בלתי נפרד מהמודרניזם כמו הליברליזם הכלכלי או הפוליטי, המרקסיזם לסוגיו כרעיונות שדמו במאתיים השנים האחרונות לעקובות מדם, כולם כאחד נגועים בחשד לאשמה ובפשעים נגד האנושות.
הארה מס' 11 - עיצוב הדמות האנושית תופסת מקום נכבד בעבודות, יש בהן משמעות הרואית ואקספרסיבית כדי להפעיל תנועה ודינאמיקה על מנת לגרום לציור נוכחות דרמתית מהסוג של מתח, חרדה, דאגה, יופי, אהבה ואופטימיות. נוצרת תחושה של משהו שעומד לקרות ואינו יכול להגיע עד סופו. הדמויות מרחפות על המשטח הציורי ומפשיטות את המרחב לסימני זיכרון עם עקבות של אירוע ברמה ארכיאולוגית. כל אותם כוחות ויחסים בין החומרים האמנותיים מעלים שאלה על עצם בניית היצירה האמנותית ועל הדרך האנושית המתמודדת עם צמידי היחסים כגון: גבראישה, יחסים משפחתיים, יחסי אדםחברה, יחסים בין תרבויות, יחסים בין זמנים ובין שפה ומושגים.
הארה מס' 12 - הציורים מבליטים את שאלת כושרו של הדימוי לשאת על עצמו מטען של משמעות, יוצא איפה שקיים חוסר אמון בעצם האפשרות של אמירה. הזמן העכשווי משתמש במספר רב של מודלים לחקירה וגילוי טכניקת השיפוט המושעה שמאפיין את האמנות של המאה העשרים, כפי שאפיינה טכניקת האמצאה שהייתה תגלית של המאה ה-19. אנחנו חיים בעולם שאינו מסוגל להפנים את גודש הדימויים המוכרים, בתוך עולם זה, בין קצוות הזיכרון ביחס לזיהוי נמצא ה"אני", נמצאת הכנות מול מידותיה של המציאות ופעולת הדמיון שנגלים לעיני כטופוגרפיה של היד והנפש שמתמזגות זו בזו. אמירה דומה נמצא בדבריו של קאנדינסי, קיטאי ושל ג'ונתן וויליאמס. הם דיברו על השירה כעל מיזוג של טופוגרפיה וחיים, דבר המשותף למסורת של פאונד ואליוט בכתיבה האמריקאית המודרנית. עבורם החיפוש אחר מזון רוחני ותרבותי היה מסע של תגליות הכרחי בניסיון למפות את הוודאיות של הציביליזציה האירופית שעמדה בפני כוחות ההרס של מלחמת העולם הראשונה. כך הם גילו מחדש את הציביליזציה הקלאסית.
הארה מס' 13 - מצבו הטרגי של היחיד בתקופה של שינוי חברתי ותרבותי הוא נושא כבד ומטריד, זה מעסיק אותי, גם השבירות והרפיון של האידיאל לנוכח הכפייה של הממסד הכלכלי, מדיני ודתי מדאיגים. הידיעה הרווחת היום משייכת את רוב האמנות שנוצרה בשנות ה ? 60 לאזור הדמדומים של הביקורת בעוד הפופ ארט נתפש כהאדרת תרבות הצריכה, ההפשטה והמינימליזם נתפשים כערכים פרגמאטיים קיבוציים המבטאים אידיאולוגיות של שליטה.
הארה מס' 14 - הציור כדו"ח ומתייחס למוסדות כלכליים, פוליטיים ואמנותיים דרך מסך הקולנוע, טלוויזיה והעיתונות שמאחוריהם קיים הון חברתי וכוח. בכל ציור מופיעים דימויים ורכיבים המזהים את המציאות בריתמוס עכשווי במשמעות של דומיננטה חברתית הלקוחה מהספירה הציבורית ומציגה אותה במארג צופנים מסמנים את הזמן הכאוטי. התפישה האיקונוגרפיה הקולנועית פורסים ייצוגים אלגוריים מלאים בחיים מדומים של בריחה כזיכרון מול זיהוי.
הארה מס' 15 - פוקו מבשר לעולם את "מות האדם" ויצר שפה שהיא תערובת של היפוכים שיצרה אופנה שסחפה את אירופה ואת העולם כולו. פוקו שם את האצבע על סוג של כוח האופייני לתרבות העידן שלנו. זהו הגיוס של האמת כמשחקי אמת לצורך מניפולציות כוחניות ומי שמחזיק בכוח זה הם המדענים שבראו לנו טכנולוגיה וגם את הכאוס.
הארה בס' 16 - טנאטוס מספיד ומחייה מחדש חמישה מודלים בסיסיים עליהם התרבות האנושית נשענת. המודל ההרמונויטי של פנים וחוץ, המודל הדיאלקטי של מהות ומראית-עין, המודל הפרוידיאני של הנסתר והגלוי, או של ההדחקה, המודל האקזיסטנציאליסטי של אותנטיות וחוסר-אותנטיות, (ניכור ואי-ניכור), ולבסוף הניגוד הסימיוטי בין מסמן ומסומן.
הארה מס' 17 - רבקה זיו כותבת: טאנטוס מופיע במיתוס היווני העתיק כאל המוות והתערוכה עוסקת בשאלות הפילוסופיות של קץ האדם וכיליונו מול איתני הטבע,איתני האדם עצמו וההרס העצמי,מול שימור על ידי האמנות,מול היופי של האמנות והחרדות האנושיות. העבודות מצוירות בפחם על גבי דיקט, חורגות ומרחיבת את רמת הרישום. צבעי הפחם נעים בין שחור על כל גווניו ונוצרת כעין צבעוניות מפוארת ומלאת אימה. הצפייה בתערוכה מעוררת התרגשות ולא ניתן להתחמק מן השאלות הקשות שאנטון בידרמן מעלה ושאולי רק באמנות קיימת מידת מה של מענה ונחמה.
הארה מס' 18 - כותב קרני עם-עד: אימי הטבע, המצוירים בגווני פחם שחורים-אפורים, מכונסים בתערוכת "טנאטוס" במוזיאון בר-דוד בקיבוץ ברעם ובאופן כמעט אבסורדי הם יפים ופוטוגניים להפליא. כישוריו הפלסטיים של אנטון בידרמן (צייר, פסל ומרצה לאמנות) אינם מוטלים בספק, אבל בתערוכתו הנוכחית ? "טנאטוס" (אוצרת: חנה ברק אנגל) במוזיאון "בר דוד" בקיבוץ ברעם ? באים לידי ביטוי גם כישוריו הנבואיים. שבוע לאחר אסון ה"צונאמי" בדרום מזרח אסיה, תלה בידרמן עבודות מונומנטאליות העשויות מפחם על עץ, אותן יצר במהלך שנת 2004, וביניהן גם תיאור של גלי צונאמי אימתניים ומרהיבים. עבודות נוספות ומרשימות לא פחות מתעדות הוריקן, פצצת אטום בנוסח הירושימה, טורנדו, פצצה גרעינית, וגם משקפיים מוטלים על החוף ושרשרת עננים הניבטת מעדשותיהן מעידה על סערה מתקרבת. אימי הטבע, לצד דמות האמן המישירה מבטה אל המוות או החלום, מכונסים בתערוכה ? שמקור שמה, "טנאטוס", הוא באל המוות היווני, אחיו של היפרוס אל ההיפנוזה ו/או השינה. בידרמן, לדברי האוצרת חנה ברק אנגל, "מתייחס בתערוכתו זו למות הסובייקט ? מות האלוהים... יצירה זו אישית ביותר ונוגעת אל תוך מקום, השאלה הגדולה ביותר שבן-אנוש עוסק בה". גם אנטון בידרמן עצמו כותב על עבודתו ב"מראי מקום" המשובצים בין הציורים. "מצבו הטראגי של היחיד בתקופה של שינוי חברתי ותרבותי הוא נושא כבד ומטריד. זה מעסיק אותי... השבירות והרפיון של האידיאל לנוכח הכפייה של הממסד הכלכלי, המדיני והדתי...". מעניינת במיוחד היא בחירת האמן בגווני פחם שחורים-אפורים לתיאור חולשת האדם מול איתני הטבע. פחם הוא חומר מת (עץ שרוף) שזוכה לתחייה כשהוא צובע את העץ, אבל מת פעם נוספת עם הדימויים שהוא יוצר: הגל המכלה, הפצצה הממיתה, הרוח ההרסנית ? כל אלה מוקפאים כאן כאילו היו "פריים" מתוך סרט אימים ישן, ובאופן כמעט אבסורדי הם יפים ופוטוגניים להפליא. בידרמן מצליח להחדיר לתופעות ה"טבעיות ? על-טבעיות" האלה ממד מיסטי ואנושי בו-זמנית, בדומה לרישומים המורבידיים של ויליאם בלייק האנגלי..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה