Uriel
Bridges
Solo exhibition July 2009
Cazes Uriel
"גשרים" מאת: ד"ר אנטון בידרמן
תערוכת יחיד יולי 2009
בית האמנים חדרה
אוריאל קזז נולד בחיפה, 1954. חלק מחייב בילה בקיבוץ ובהמשך לימודי אמנות בתל אביב.
ב 78 עזב את ישראל לגרמניה והמשיך בלימודי אמנות באקדמיה לאמנות בשטוטגרט תחת הנחייתו של .Prof. Sotirios Michou . השתתף בתערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד רבות באירופה וברחבי העולם.. בישראל השתתף בתערוכת ארט-פוקוס בחולון ובתערוכת יחיד בגלריה סטודיו אמן חדרה 1996. עכשיו בתערוכת יחיד בבית האמנים חדרה.
בתערוכה הנוכחית מוצגות עבודות אקריליק על פורמטים גדולים שציורו בין השנים 92 – 94 בגרמניה. שאלות נוקבות שהעסיקו את האמן ביחס ובהקשר בין התרבות היהודית לנוצרית אפילו ניתן לומר בין האמונה היהודית והאמונה הנוצרית. תהליך של חיפוש שהולידו גוף עבודות העוסק בשאלות של אור וחומר וברקמה אניגמאטית של אכספרסיביות לכודה בין צבעי היסוד ובעיקר בין האדום לכחול. אוריאל מוקסם מהאור בכנסיות ובבתי הכנסת ונותן להם ביטוי רגשי מופשט שלעבודת העין יד מוח תפקיד מרכזי לפעולה העיוורת המוליכה לצבירה של כתמים ונזילות וסמלים..
במבט ראשון מזכירות העבודות את ציוריו של רותקו ... מארק רותקו צייר אמריקאי ממוצא יהודי יליד לטביה, השתייך לזרם האקספרסיוניסטי המופשט שכונה "אסכולת ניו יורק" עסק ביצירתו בשדות צבע... גם אוריאל מוצא את ביטויו בשדות צבע המאפשרים לו להביע רגשות בסיסיים באמצעות מספר מצומצם של צבעים... הצבע ככלי עיקרי להבעה של הצד האפל של האנושות ומתוכם זוהר אור כבוי כסוג של אופטימיות... אולי תקווה... אוריאל שואב את הקשר הנוצרות ליהדות מההיסטוריה של ארץ ישראל, עוד מרשיתה של הנצרות, מהתקופה שבארץ ישראל נהגו להעלות לרגל לבתי המקדש בירושלים ולהתפלל את תפילותיהם בבתי הכנסת היהודיים... בתקופה מאוחרת יותר במקומות מחבוא כגון קטקומבות ( הקטקומבות הן מערכות קבורה תת-קרקעיות, המסודרים בפרוזדורים ואולמות אשר בקירותיהן חצובים קברים שבתוכם מצויים מצבורים של עצמות אדם).בשל רדיפתם על ידי הקיסרים הרומיים... בתי כנסת החלו להופיע בעקבות גלות בבל לאחר חורבן בית המקדש הראשון, אז היה חשש בקרב מנהיגי העם כי ללא בית מקדש העם ישכח את יהדותו. בתקופת בית שני היו בתי כנסת בכמה מקומות בארץ וגם בתפוצות. בתלמוד הירושלמי מסופר כי עוד לפני חורבן הבית השני היו בירושלים 480 בתי כנסת. לאחר חורבן בית המקדש השני עלתה חשיבותו של בית הכנסת, כאשר התפילה בו היוותה תחליף לעבודת הקורבנות בבית המקדש. בתקופת המשנה והתלמוד שימש בית הכנסת למטרות נוספות: ללימוד תורה ולענייני ציבור, כגון – עזרה הדדית וצדקה. בימי הביניים קיבל בית הכנסת תפקידים נוספים: הוא שימש כבית מדרש לציבור הרחב והייתה בו ספרייה תורנית. על מנת לגרום גם לילדים להגיע לתפילות הוקמה עזרת הנשים, מקום נפרד או חלל מופרד על ידי פרגוד או מחיצה כלשהי, בו היו האמהות והנערות שומעות את התפילה. מבואת בית הכנסת או מקום בחצרו שימשו כמקום קבלת עצות בנושאי הלכה ומקום בו פסקו הרבנים פסיקות הלכה ודנו בנושאים שבין אדם לרעהו. תוספות אלו גרמו למרכזיותו של בית הכנסת בהוויה היהודית, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה ארגונית.
אוריאל מוצא קשר הדוק ואמנותי בין הרוח והחומר ומהמבנים והאדריכלות של הכנסיות ובתי הכנסת.. בין הארכיטיפ היונגיאני למהות אפופת סוד בסבך אניגמאטי של מרקמים, בין הפשטה ורמז לפיגורטיביות, בין ארכיטקטורה וארכיאולוגיה נמצא את אוריאל קזז. צמדים, ניגודים ומשלימים הם הקשרים הכרחיים ביצירותיו... המעבר ממודרניזם לפוסט מודרניזם במונחים של דיאלקטיקה – כתזה ואנטיתזה, ממשיך אוריאל לחתור לסינתזה". הפער ההולך וגובר בין העולם המדעי/טכנולוגי לבין בן-ה"אנוש" על חולשותיו הנפשיים והרגשיים יוצר תהום וכאוס… מנקודת-מוצא זו מבקש האמן להחזיר סדר ואיזון באמצעות אותנטיות עם אמת פנימית, באמצעות ההכרה והתבונה, קבלת העצמי והבנת המקום והזמן. יצירתו האינדיבידואלית של האמן מחפשת יעד, והיעד הוא השלמות הפנימית בהרמוניה אנושית... תהליך יצירתו הוא מיפוי הכאוס כעמדה וראייה אידיאליסטית המבקשת תיקון ואיזון. הליכה נמרצת אל האופק האינסופי וברצון עז לגעת בו ובידיעה שלעולם לא יצליח. ציוריו הם ארכיטקטורה של שדה אירועים המספר על משהו שהתרחש שם, סטרוקטורה מורכבת משכבות כתמים וקוים סבוכים עם ארגון וסדר פנימי של האמן כחלק ממרקם ההתרחשות והטופוגרפיה של הנפש היוצר. ציוריו מאלצים את הצופה להבחנה ארכיאולוגית ולדרישה להוסיף מעצמו. הליכתו של קזז היא אל השחור, אל האור הכבוי (כחולים, אדומים, ירוקים כהים) והמשמעות היא זמן, זיכרון ופעולה כמסמנים אור קלוש של תקווה. ההתחברות התיאולוגית, הרוחנית דתית של האמן ספוגים בהתרוממות הנפש ורגעי חסד.
בציוריו הענקיים ניתן להבחין ביסודות האדריכליים של מבני הבזיליקות והצורות הביזנטיות של ימי הביניים... הכנסייה היא בעצם כיפה גדולה ותחתה מתכנסים.. בתקופת הרנסאנס, התחרו ביניהן הערים השונות של איטליה, בבניית כנסיות גדולות ומפוארות. סנטה מריה דל פיורה בישרה את אדריכלות הרנסאנס עם כיפה גדולה וכתומה מאת פיליפו ברונלסקי. אחת הכנסיות המפורסמות ביותר שנבנו באותה תקופה היא הקפלה הסיסטינית ברומא, אשר ידועה בתקרתה המפוארת, המעוטרת כולה בציוריו התנ"כיים של מיכלאנג'לו. אוריאל מוקסם ומושפע מכוחות הרוח והישגי התרבות המתובלת עם אמונה ומגיב בדרכו האקספרסיבית ברגישות של שדות צבע ומרקמים... קפלות ענקיות של צבע- אור באמצע הציור, ומארג שלם של נזילות כרישום ציורי ואחיזה סימבולית ואמורפית בין מבני הצורה לרעיונות הסכולסטיים. דיאלקטיקה זו לוקחת את האמן אל מחזות הפנימיים והעמוקים של האמן היוצר סינתזה וגשרים בין תרבויות אישיותו ובתקווה ולעולם טוב יותר..
ציוריו הם צבעונית בחושך מתמשך, אין להם התחלה וסוף, קיימת תחושת של התגלות, תחושה של התגלמות הגאולה הקשורה לכמוס והסמוי של ההסתרה הלא מפוענחת. בארנט נוימן היה מתאר תופעה זו כהתמודדות עם משהו בראשיתי, ואסילי קנדינסקי היה מדבר על אמצעים טהורים ועל הכאב של הפרידה מהייצוג של העולם.
צריך להזכיר לעצמנו שהאמנות המופשטת היא כנראה משהו מאוד פסקני ושייכת למאה העשרים. מבקרים והיסטוריונים רבים מסכימים על השינוי והעימות עם הבריאה באמצעות הציור המופשט כחדווה ויזואלית ואינדיבידואלית של האמן – ציור המחווה של ג’קסון פולוק, המופשט של גרהלד ריכטר, המבנים של נאומן וגבו, הציור של הופמן, דקונינג , ראושנברג ועוד… כסטנדרטיזציה של אמצעים מורכבים המאפשרת את התרוממות הרוח, אפילו כסוג של הבעת משמעות של תחליף לסבל רוחני עם שאיפה לשכלתנות. (מרסל פרוסט (סופר צרפתי במחזה של סמואל באקט נכתב – "המטוטלת נעה בין ההרגשה למילה והסבל פותח את החלון לאמיתי כתנאי ראשוני לחוויה האמנותית".
אנחנו חיים היום בתקופה של שינויים ברצף הקיומי ושינויים אלה מייצגים את אזורי הסכנה של הרוח האינדיבידואלית, סכנה וכאבים, מסתורין והפריה כאחד. ציירי המופשט הם נונקונפורמיסטים מטבעם, אינם מקבלים מוסכמות ותמיד חיפשו באזורי הסכנות ובמעברים מהחומר לעולם הרוחני.המסתורין מתגלה באמצעות היוצר וסבלו הנזקק לשכלול וזיקוק וחיפוש תמידי אחר סטנדרטים אסתטיים. הציור של אוריאל הוא סימון טהור של איכויות בהן ערך המסתורין האנושי מתגלה בייחודי, במהותי ובסובלימציה או ההתעלות הרוחנית כמופשט טהור עם רמזים מזוהים אל הזיכרון הארצי ... המאה העשרים ואחד, עולם שכולו אדיש לערכים , הפכה תרבות הרייטינג. למובילה ושלטת... המופשט נשאר כאפשרויות טהורות לערכים אבודים המצביע על העובדה של מות האידיאולוגיות וכבית מקדש הסגור בפני תרמית העולם העכשווי. מצדו האחר האירוניה מצביעה על מות הרעיון, מות אידיאולוגיה, מות הסובייקט. .
Bridges
Solo exhibition July 2009
Cazes Uriel
"גשרים" מאת: ד"ר אנטון בידרמן
תערוכת יחיד יולי 2009
בית האמנים חדרה
אוריאל קזז נולד בחיפה, 1954. חלק מחייב בילה בקיבוץ ובהמשך לימודי אמנות בתל אביב.
ב 78 עזב את ישראל לגרמניה והמשיך בלימודי אמנות באקדמיה לאמנות בשטוטגרט תחת הנחייתו של .Prof. Sotirios Michou . השתתף בתערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד רבות באירופה וברחבי העולם.. בישראל השתתף בתערוכת ארט-פוקוס בחולון ובתערוכת יחיד בגלריה סטודיו אמן חדרה 1996. עכשיו בתערוכת יחיד בבית האמנים חדרה.
בתערוכה הנוכחית מוצגות עבודות אקריליק על פורמטים גדולים שציורו בין השנים 92 – 94 בגרמניה. שאלות נוקבות שהעסיקו את האמן ביחס ובהקשר בין התרבות היהודית לנוצרית אפילו ניתן לומר בין האמונה היהודית והאמונה הנוצרית. תהליך של חיפוש שהולידו גוף עבודות העוסק בשאלות של אור וחומר וברקמה אניגמאטית של אכספרסיביות לכודה בין צבעי היסוד ובעיקר בין האדום לכחול. אוריאל מוקסם מהאור בכנסיות ובבתי הכנסת ונותן להם ביטוי רגשי מופשט שלעבודת העין יד מוח תפקיד מרכזי לפעולה העיוורת המוליכה לצבירה של כתמים ונזילות וסמלים..
במבט ראשון מזכירות העבודות את ציוריו של רותקו ... מארק רותקו צייר אמריקאי ממוצא יהודי יליד לטביה, השתייך לזרם האקספרסיוניסטי המופשט שכונה "אסכולת ניו יורק" עסק ביצירתו בשדות צבע... גם אוריאל מוצא את ביטויו בשדות צבע המאפשרים לו להביע רגשות בסיסיים באמצעות מספר מצומצם של צבעים... הצבע ככלי עיקרי להבעה של הצד האפל של האנושות ומתוכם זוהר אור כבוי כסוג של אופטימיות... אולי תקווה... אוריאל שואב את הקשר הנוצרות ליהדות מההיסטוריה של ארץ ישראל, עוד מרשיתה של הנצרות, מהתקופה שבארץ ישראל נהגו להעלות לרגל לבתי המקדש בירושלים ולהתפלל את תפילותיהם בבתי הכנסת היהודיים... בתקופה מאוחרת יותר במקומות מחבוא כגון קטקומבות ( הקטקומבות הן מערכות קבורה תת-קרקעיות, המסודרים בפרוזדורים ואולמות אשר בקירותיהן חצובים קברים שבתוכם מצויים מצבורים של עצמות אדם).בשל רדיפתם על ידי הקיסרים הרומיים... בתי כנסת החלו להופיע בעקבות גלות בבל לאחר חורבן בית המקדש הראשון, אז היה חשש בקרב מנהיגי העם כי ללא בית מקדש העם ישכח את יהדותו. בתקופת בית שני היו בתי כנסת בכמה מקומות בארץ וגם בתפוצות. בתלמוד הירושלמי מסופר כי עוד לפני חורבן הבית השני היו בירושלים 480 בתי כנסת. לאחר חורבן בית המקדש השני עלתה חשיבותו של בית הכנסת, כאשר התפילה בו היוותה תחליף לעבודת הקורבנות בבית המקדש. בתקופת המשנה והתלמוד שימש בית הכנסת למטרות נוספות: ללימוד תורה ולענייני ציבור, כגון – עזרה הדדית וצדקה. בימי הביניים קיבל בית הכנסת תפקידים נוספים: הוא שימש כבית מדרש לציבור הרחב והייתה בו ספרייה תורנית. על מנת לגרום גם לילדים להגיע לתפילות הוקמה עזרת הנשים, מקום נפרד או חלל מופרד על ידי פרגוד או מחיצה כלשהי, בו היו האמהות והנערות שומעות את התפילה. מבואת בית הכנסת או מקום בחצרו שימשו כמקום קבלת עצות בנושאי הלכה ומקום בו פסקו הרבנים פסיקות הלכה ודנו בנושאים שבין אדם לרעהו. תוספות אלו גרמו למרכזיותו של בית הכנסת בהוויה היהודית, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה ארגונית.
אוריאל מוצא קשר הדוק ואמנותי בין הרוח והחומר ומהמבנים והאדריכלות של הכנסיות ובתי הכנסת.. בין הארכיטיפ היונגיאני למהות אפופת סוד בסבך אניגמאטי של מרקמים, בין הפשטה ורמז לפיגורטיביות, בין ארכיטקטורה וארכיאולוגיה נמצא את אוריאל קזז. צמדים, ניגודים ומשלימים הם הקשרים הכרחיים ביצירותיו... המעבר ממודרניזם לפוסט מודרניזם במונחים של דיאלקטיקה – כתזה ואנטיתזה, ממשיך אוריאל לחתור לסינתזה". הפער ההולך וגובר בין העולם המדעי/טכנולוגי לבין בן-ה"אנוש" על חולשותיו הנפשיים והרגשיים יוצר תהום וכאוס… מנקודת-מוצא זו מבקש האמן להחזיר סדר ואיזון באמצעות אותנטיות עם אמת פנימית, באמצעות ההכרה והתבונה, קבלת העצמי והבנת המקום והזמן. יצירתו האינדיבידואלית של האמן מחפשת יעד, והיעד הוא השלמות הפנימית בהרמוניה אנושית... תהליך יצירתו הוא מיפוי הכאוס כעמדה וראייה אידיאליסטית המבקשת תיקון ואיזון. הליכה נמרצת אל האופק האינסופי וברצון עז לגעת בו ובידיעה שלעולם לא יצליח. ציוריו הם ארכיטקטורה של שדה אירועים המספר על משהו שהתרחש שם, סטרוקטורה מורכבת משכבות כתמים וקוים סבוכים עם ארגון וסדר פנימי של האמן כחלק ממרקם ההתרחשות והטופוגרפיה של הנפש היוצר. ציוריו מאלצים את הצופה להבחנה ארכיאולוגית ולדרישה להוסיף מעצמו. הליכתו של קזז היא אל השחור, אל האור הכבוי (כחולים, אדומים, ירוקים כהים) והמשמעות היא זמן, זיכרון ופעולה כמסמנים אור קלוש של תקווה. ההתחברות התיאולוגית, הרוחנית דתית של האמן ספוגים בהתרוממות הנפש ורגעי חסד.
בציוריו הענקיים ניתן להבחין ביסודות האדריכליים של מבני הבזיליקות והצורות הביזנטיות של ימי הביניים... הכנסייה היא בעצם כיפה גדולה ותחתה מתכנסים.. בתקופת הרנסאנס, התחרו ביניהן הערים השונות של איטליה, בבניית כנסיות גדולות ומפוארות. סנטה מריה דל פיורה בישרה את אדריכלות הרנסאנס עם כיפה גדולה וכתומה מאת פיליפו ברונלסקי. אחת הכנסיות המפורסמות ביותר שנבנו באותה תקופה היא הקפלה הסיסטינית ברומא, אשר ידועה בתקרתה המפוארת, המעוטרת כולה בציוריו התנ"כיים של מיכלאנג'לו. אוריאל מוקסם ומושפע מכוחות הרוח והישגי התרבות המתובלת עם אמונה ומגיב בדרכו האקספרסיבית ברגישות של שדות צבע ומרקמים... קפלות ענקיות של צבע- אור באמצע הציור, ומארג שלם של נזילות כרישום ציורי ואחיזה סימבולית ואמורפית בין מבני הצורה לרעיונות הסכולסטיים. דיאלקטיקה זו לוקחת את האמן אל מחזות הפנימיים והעמוקים של האמן היוצר סינתזה וגשרים בין תרבויות אישיותו ובתקווה ולעולם טוב יותר..
ציוריו הם צבעונית בחושך מתמשך, אין להם התחלה וסוף, קיימת תחושת של התגלות, תחושה של התגלמות הגאולה הקשורה לכמוס והסמוי של ההסתרה הלא מפוענחת. בארנט נוימן היה מתאר תופעה זו כהתמודדות עם משהו בראשיתי, ואסילי קנדינסקי היה מדבר על אמצעים טהורים ועל הכאב של הפרידה מהייצוג של העולם.
צריך להזכיר לעצמנו שהאמנות המופשטת היא כנראה משהו מאוד פסקני ושייכת למאה העשרים. מבקרים והיסטוריונים רבים מסכימים על השינוי והעימות עם הבריאה באמצעות הציור המופשט כחדווה ויזואלית ואינדיבידואלית של האמן – ציור המחווה של ג’קסון פולוק, המופשט של גרהלד ריכטר, המבנים של נאומן וגבו, הציור של הופמן, דקונינג , ראושנברג ועוד… כסטנדרטיזציה של אמצעים מורכבים המאפשרת את התרוממות הרוח, אפילו כסוג של הבעת משמעות של תחליף לסבל רוחני עם שאיפה לשכלתנות. (מרסל פרוסט (סופר צרפתי במחזה של סמואל באקט נכתב – "המטוטלת נעה בין ההרגשה למילה והסבל פותח את החלון לאמיתי כתנאי ראשוני לחוויה האמנותית".
אנחנו חיים היום בתקופה של שינויים ברצף הקיומי ושינויים אלה מייצגים את אזורי הסכנה של הרוח האינדיבידואלית, סכנה וכאבים, מסתורין והפריה כאחד. ציירי המופשט הם נונקונפורמיסטים מטבעם, אינם מקבלים מוסכמות ותמיד חיפשו באזורי הסכנות ובמעברים מהחומר לעולם הרוחני.המסתורין מתגלה באמצעות היוצר וסבלו הנזקק לשכלול וזיקוק וחיפוש תמידי אחר סטנדרטים אסתטיים. הציור של אוריאל הוא סימון טהור של איכויות בהן ערך המסתורין האנושי מתגלה בייחודי, במהותי ובסובלימציה או ההתעלות הרוחנית כמופשט טהור עם רמזים מזוהים אל הזיכרון הארצי ... המאה העשרים ואחד, עולם שכולו אדיש לערכים , הפכה תרבות הרייטינג. למובילה ושלטת... המופשט נשאר כאפשרויות טהורות לערכים אבודים המצביע על העובדה של מות האידיאולוגיות וכבית מקדש הסגור בפני תרמית העולם העכשווי. מצדו האחר האירוניה מצביעה על מות הרעיון, מות אידיאולוגיה, מות הסובייקט. .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה