שרון שנפ
פתיחה חגיגי, מוצ"ש 13 בנובמבר
בשעה 8 בערב.
סמיכות והתבוננות
היכולות
הנטורליסטיות המעודנות של שרון שנפ זכורות לנו מתערוכתו הקודמת "דיאלוג
קלאסי" שהוצגה לפני מספר שנים בגלריה. תערוכה שעסקה בציטוט ובהתכתבות עם
יצירות קלאסיות של גדולי האמנים בעבר ובמיוחד מתקופת הבארוק.
ציורי
המופת של שרון שנפ נלקחו ישירות מציורי המופת של גדולי הציירים הקלאסיים. קלאסיקה
כנקודת מוצא וכנקודת סיום כחיפוש תמידי אחר ערכיהם האבודים.
הרמוניה
ומורכבות שבארגון עם רמת הקושי שבעשייה מאתגרים את הצייר לצייר "עכשיו"
כמו "פעם". תופעה זו מוצאת לה אחיזה בעולם העכשווי, עולם שבו השאיפה
והדרישה לחדשנות פחתה ומושגים כמו Old Master
חוזרים אל הלקסיקון האמנותי. אפשר להתפלא מהיופי המושג בציוריו ומיכולתו להתמודד
עם יצירות מופת של אמנים ידועים המופיעים בספרות "יצירות מופת" ומופצים
כעדות להישגיהם של גדולי הציירים בהיסטוריה. בעבר נהוג היה להעתיק יצירות מופת לשם
לימוד, אולם בעבודותיו של שנפ "בדיאלוג קלאסי" ישנה אמירה מעבר לכך,
איכויותיו הן מעבר לעבודות של מתלמד. הוא מנהל שיח חד צדדי עם מאסטרים נערצים, עם
עולמות שהיו ואינם עוד.
בתערוכה הנוכחית, "סמיכות והתבוננות" גונז את
ההתכתבות עם ציירי המופת ומתמקד בחפצים ומשפחתו. מתבונן ארוכות בערכים
אישיים יומיומיים ושבזיכרון ושואל על משמעותן בהקשרם המידי ובעבר. הצבעוניות
בהירה ולוקאלית והדרמות הגדולות הפכו למינוריות.
טבע דומם והדיוקן מאפיינים את התערוכה. טבע דומם
כמייצגו של תרבות הבית והדיוקנאות כקרבה משפחתית (אמא, אבא, אחים ואחיות) ובראשם
הדיוקן העצמי וגם ריחוק המתבונן באופן גשמי על מעטפת הפנים והאור
המקרין מתוכם. טכניקת ספומטו (טכניקה של טשטוש קווי מתאר של הדמויות כך שהן
מתמזגות עם הסביבה בה הן יושבות ומאפשרת השגת אפקט של ריכוך או פרספקטיבה
אוורירית) מחבר בין העבודות. הרקעים משתנים לפי הלכי רוח של הצייר.
הדיוקן
העצמי, דיוקן אמא ודיוקן של אבא מצוירים בפרטים וניואנסים שהם תוצאה של מבט מעוכב
והתבוננות בוחנת. מהצופה נדרש להתבונן בהם מבט ארוך ומעוכב.. מבט המאפשר
להבחין במשהו נוסף אל מעבר להישג טכני שבמעשה הייצוג המדויק. ציורים אלו טעונים
במשמעויות כפולות ואמביוולנטיות. המורכבות הגדולה שלהם מבוססת על אפקטים מחמירים,
קפדניים, קשים ובאותה מידה נשגבים.
ב"טבע
דומם" נפגוש: כוסות
יין, כוס המים, תפוחים, לימונים, רימונים ואגסים, מלחיה וביצים, ספר ופמוט, מונחים
על חלקי שולחן, מפה... המאפיינים שלהם אור חושך ושקיפות של אור צל ורפלקסים
הטעונים בהקשרים פרטיים של סביבתו הקרובה ומשמעותם בתרבות היהודית והנוצרית.
שילובם יחד בתערוכה, הדיוקנאות והאובייקטים כטבע-דומם מספרים את
סיפורו של הצייר שרון שנפ כסיפור אישי דרכו הוא ממשיך להתכתב עם העבר המפואר.
שרון
שנפ חבר באיגוד הקומפוזיטורים בישראל. – נולד בישראל 1975, את לימודי המוסיקה על
פסנתר החל כבר מגיל 9 ובהמשך הלחין מספר יצירות קצרות לפסנתר. בין
השנים 1998 עד 2001 לומד הרמוניה וקונטרפונקט עם ד"ר רון וידברג. היום מקדיש
את זמנו לעיסוק בקומפוזיציה וציור תוך גילוי אופקים חדשים בסגנון. עוסק בכתיבה
רנסאנסית עם איתן הופרין. כתיבה המתייחסת לשפות טונאליות ואטונאלית עם השאיפה
ליצור ביניהם דיאלוג.בין השנים 2000 עד 2005 לימודי אמנות קלאסית אצל ד"ר
אנטון בידרמן.
יוסי וינר
פתיחה חגיגי, מוצ"ש 13 בנובמבר בשעה 8 בערב.
"בצילו של העבר"
נולד
ב- 1932 בכפר הרדקי ע"י העיר דובנו – שטח שבין שתי מלחמות העולם היה שייך
לפולין, כעת מהווה חלק מאוקראינה. בכפר התגוררה רק משפחה יהודית אחת, שתי משפחות
פולניות והשאר אוקראיניות. משפחתו התפרנסה ממסחר. החיים בכפר עד כניסת הגרמנים ב-
26.6.1941 היו מוצלחים ואפילו מאושרים.
ב-
1.9.1941 לפי הוראות השלטונות הנאציים גורש מבית הספר וחודשים מספר לאחר מכן
הועברה משפחתו יחד עם יהודי הסביבה למחנה עבודה בכפייה. כמחצית השנה לאחר מכן
הועברה משפחתו לגטו והוא אז ילד כבן תשע, ברח לפי הוראות אביו למשפחה פולנית וממנה
נאלץ להימלט ליערות... שהה ביערות בגשם, בשלג וברעב. באחד המפגשים האלימים עם
הכפריים האוקראינים נפגע אביו ומת מפצעיו. גם הוא נפצע בצורה חמורה בידו הימנית,
את סיפורו הוא עורך בשני ספרים שכתב לאחר יציאתו לגמלאות.
הרצון
והצורך הנפשי של יוסי וינר לשרוד ולאופטימיות באים לידי ביטוי בספריו ובציוריו
בסגנון אימפרסיוניסט מלאי אור ותקווה. הערצה ליופי הטבע והסביבה הובילו לציור
שמעולם לא למד. בציורים נשקפת כמיהה לעולם הצבע, לרגיעה ולשלווה.
ספרו
האחרון "הגורל בתא המטען" מאחד, בשינוים קלים את תוכנם של שני הספרים
הקודמים שהוציא: "מרתון החיים" ו"צילו של העבר" ומכאן גם שם
התערוכה – "בצילו של העבר" שהציורים בתערוכה מהווים משקל מאזן בין חוסר
מוצא לתקווה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה