שרון שנפ  

 פתיחה חגיגי, מוצ"ש 13 בנובמבר בשעה 8 בערב.

סמיכות והתבוננות

היכולות הנטורליסטיות המעודנות של שרון שנפ זכורות לנו מתערוכתו הקודמת "דיאלוג קלאסי" שהוצגה לפני מספר שנים בגלריה. תערוכה שעסקה בציטוט ובהתכתבות עם יצירות קלאסיות של גדולי האמנים בעבר ובמיוחד מתקופת הבארוק.

ציורי המופת של שרון שנפ נלקחו ישירות מציורי המופת של גדולי הציירים הקלאסיים. קלאסיקה כנקודת מוצא וכנקודת סיום כחיפוש תמידי אחר ערכיהם האבודים.

הרמוניה ומורכבות שבארגון עם רמת הקושי שבעשייה מאתגרים את הצייר לצייר "עכשיו" כמו "פעם". תופעה זו מוצאת לה אחיזה בעולם העכשווי, עולם שבו השאיפה והדרישה לחדשנות פחתה ומושגים כמו Old Master חוזרים אל הלקסיקון האמנותי. אפשר להתפלא מהיופי המושג בציוריו ומיכולתו להתמודד עם יצירות מופת של אמנים ידועים המופיעים בספרות "יצירות מופת" ומופצים כעדות להישגיהם של גדולי הציירים בהיסטוריה. בעבר נהוג היה להעתיק יצירות מופת לשם לימוד, אולם בעבודותיו של שנפ "בדיאלוג קלאסי" ישנה אמירה מעבר לכך, איכויותיו הן מעבר לעבודות של מתלמד. הוא מנהל שיח חד צדדי עם מאסטרים נערצים, עם עולמות שהיו ואינם עוד.

בתערוכה הנוכחית, "סמיכות והתבוננות" גונז  את ההתכתבות עם ציירי המופת ומתמקד בחפצים ומשפחתו.  מתבונן ארוכות בערכים אישיים יומיומיים ושבזיכרון ושואל על משמעותן בהקשרם המידי ובעבר. הצבעוניות בהירה ולוקאלית והדרמות הגדולות הפכו למינוריות.

טבע דומם והדיוקן מאפיינים את התערוכה. טבע דומם כמייצגו של תרבות הבית והדיוקנאות כקרבה משפחתית (אמא, אבא, אחים ואחיות) ובראשם הדיוקן העצמי  וגם ריחוק המתבונן באופן גשמי  על מעטפת הפנים והאור המקרין מתוכם. טכניקת ספומטו (טכניקה של טשטוש קווי מתאר של הדמויות כך שהן מתמזגות עם הסביבה בה הן יושבות ומאפשרת השגת אפקט של ריכוך או פרספקטיבה אוורירית) מחבר בין העבודות. הרקעים משתנים לפי הלכי רוח של הצייר.

הדיוקן העצמי, דיוקן אמא ודיוקן של אבא מצוירים בפרטים וניואנסים שהם תוצאה של מבט מעוכב והתבוננות  בוחנת. מהצופה נדרש להתבונן בהם מבט ארוך ומעוכב.. מבט המאפשר להבחין במשהו נוסף אל מעבר להישג טכני שבמעשה הייצוג המדויק. ציורים אלו טעונים במשמעויות כפולות ואמביוולנטיות. המורכבות הגדולה שלהם מבוססת על אפקטים מחמירים, קפדניים, קשים ובאותה מידה נשגבים.

ב"טבע דומם" נפגוש:  כוסות יין, כוס המים, תפוחים, לימונים, רימונים ואגסים, מלחיה וביצים, ספר ופמוט, מונחים על חלקי שולחן, מפה... המאפיינים שלהם אור חושך ושקיפות של אור צל ורפלקסים הטעונים בהקשרים פרטיים של סביבתו הקרובה ומשמעותם בתרבות היהודית והנוצרית. שילובם יחד בתערוכה, הדיוקנאות והאובייקטים כטבע-דומם   מספרים את סיפורו של הצייר שרון שנפ כסיפור אישי דרכו הוא ממשיך להתכתב עם העבר המפואר.

שרון שנפ חבר באיגוד הקומפוזיטורים בישראל. – נולד בישראל 1975, את לימודי המוסיקה על פסנתר החל כבר מגיל  9 ובהמשך הלחין  מספר יצירות קצרות לפסנתר. בין השנים 1998 עד 2001 לומד הרמוניה וקונטרפונקט עם ד"ר רון וידברג. היום מקדיש את זמנו לעיסוק בקומפוזיציה וציור תוך גילוי אופקים חדשים בסגנון. עוסק בכתיבה רנסאנסית עם איתן הופרין. כתיבה המתייחסת לשפות טונאליות ואטונאלית עם השאיפה ליצור ביניהם דיאלוג.בין השנים 2000 עד 2005 לימודי אמנות קלאסית אצל ד"ר אנטון בידרמן.

יוסי וינר

פתיחה חגיגי, מוצ"ש 13 בנובמבר בשעה 8 בערב.

"בצילו של העבר"

נולד ב- 1932 בכפר הרדקי ע"י העיר דובנו – שטח שבין שתי מלחמות העולם היה שייך לפולין, כעת מהווה חלק מאוקראינה. בכפר התגוררה רק משפחה יהודית אחת, שתי משפחות פולניות והשאר אוקראיניות. משפחתו התפרנסה ממסחר. החיים בכפר עד כניסת הגרמנים ב- 26.6.1941 היו מוצלחים ואפילו מאושרים.

ב- 1.9.1941  לפי הוראות השלטונות הנאציים גורש מבית הספר וחודשים מספר לאחר מכן הועברה משפחתו יחד עם יהודי הסביבה למחנה עבודה בכפייה. כמחצית השנה לאחר מכן הועברה משפחתו לגטו והוא אז ילד כבן תשע, ברח לפי הוראות אביו למשפחה פולנית וממנה נאלץ להימלט ליערות... שהה ביערות בגשם, בשלג וברעב. באחד המפגשים האלימים עם הכפריים האוקראינים נפגע אביו ומת מפצעיו. גם הוא נפצע בצורה חמורה בידו הימנית, את סיפורו הוא עורך בשני ספרים שכתב לאחר יציאתו לגמלאות.

הרצון והצורך הנפשי של יוסי וינר לשרוד ולאופטימיות באים לידי ביטוי בספריו ובציוריו בסגנון אימפרסיוניסט מלאי אור ותקווה. הערצה ליופי הטבע והסביבה הובילו לציור שמעולם לא למד. בציורים נשקפת כמיהה לעולם הצבע, לרגיעה ולשלווה.

ספרו האחרון "הגורל בתא המטען" מאחד, בשינוים קלים את תוכנם של שני הספרים הקודמים שהוציא: "מרתון החיים" ו"צילו של העבר" ומכאן גם שם התערוכה – "בצילו של העבר" שהציורים בתערוכה מהווים משקל מאזן בין חוסר מוצא לתקווה.

לילה לבן בחדרה

במסגרת אירועי לילה לבן בחדרה

אנו שמחים להזמינכם לפתיחת תערוכה

חדרה שלי – מקום בלב

5.7.12 -31.7.12

של האמן

דוד מי – טל

אוצרת : שולמית נוס

אירוע הפתיחה יתקיים ביום חמישי לילה לבן בחדרה

5.7.12 בשעה 19.30

בבית האמנים חדרה, מרכז לאמנות עכשווית

ברחוב הנשיא פינת רוטשילד, חדרה.

האירוע במעמד:

גב' לימור לבנת
,
 שרת התרבות

מר חיים אביטן
,
 ראש עיריית חדרה

ברכות ודברי פתיחה:

שלמה בוזגלו מנכ"ל העמותה לתרבות הפנאי

מר יובל גביש, סמנכ"ל בכיר בנק דיסקונט

גב' שולמית נוס, ממונה על אוסף אמנות בנק דיסקונט

מנחה:

ד"ר אנטון בידרמן מנהל ואוצר ראשי, בית האמנים חדרה

לראשונה בחדרה "לילה לבן", מודל תרבותי שהחל בתל אביבי מחלחל בשנים אחרונות לערים נוספות ומגיע גם לחדרה רבתי. במסגרת הפרויקט משתתפים מספר מרכזי תרבות בחדרה ומופק על ידי העמותה לתרבות הפנאי. בית האמנים חדרה – מרכז לאמנות עכשווית, שמח לקחת חלק מהאירוע התרבותי ולהוות מסגרת ובמה לתערוכה כוללת על שלושת הגלריות בהן יועלו ציוריו של הצייר החדרתי דוד מי-טל באוצרותה של שולמית נוס.

מה זה לילה לבן? על מה ולמה אנחנו חוגגים? מתי מתחיל ומתי נגמר הלילה? זה מה שקורה כשמחברים את עיר לבנה עם עיר ללא הפסקה כמו תל אביב - יפו.  הרעיון הוא לתת ביטוי למרקם עירוני, היסטורי וייחודי, כאתר מורשת תרבות עולמית. ההכרזה נעשתה ביולי 2003 ומאז, מדי שנה, מציינת עיריית תל-אביב - יפו את הכרזת אונסק"ו בסדרת אירועים המשלבים בין "העיר הלבנה" לאפיונה של העיר כ"עיר ללא הפסקה". במהלך אירועי הלילה הלבן פתוחים מוסדות התרבות והאמנות, בתי העסק והמועדונים בעיר במשך כל הלילה, וכן מתקיימים מופעי חוצות עד הבוקר. האירועים פתוחים לקהל הרחב, בחינם או בתעריפים מוזלים, והציבור מוזמן ליהנות ממגוון גדול של אירועים ייחודיים. אירועי הלילה הלבן נחלו הצלחה אדירה בשנים עברו בקרב הציבור והשנה מצטרפת חדרה רבתי (עיר בהתפתחות מואצת) לרשימת הערים המבקשות להראות ולהציג את תרבותה ולאפשר לתושביה לקחת חלק בה.

במסגרת הרחבתה ופיתוחה של העיר חדרה והעלאת קרנה של התרבות והאמנות בעירנו כחלק בלתי נפרד מחינוך לתרבות ואמנות על גווניה השונים נפתח בינואר 2009 בית האמנים החדש בחדרה. בית המפואר לגאוותם של אמני חדרה ותושביה מניב פרי והצלחה.

מדברי ראש העיר חיים אביטן: "אני מאמין שהזכות ליצור תרבות ולצרוך אותה היא זכות יסוד. חיי תרבות ואמנות של עיר בונים את דיוקנה, זהותה וייחודה. בית האמנים שהחלטנו למקם במרכז העיר יחזק את הליבה התרבותית המשותפת ותעודד גם ביטוי למסורות השונות ולתרבויות השונות, תוך קיום יחסי גומלין ביניהן. מיקום בית האמנים במרכז העיר במתחם הספרייה העירונית ובית יד לבנים יעודד חשיפה של קבוצות אוכלוסייה מכל הגוונים והגילאים לתרבות ויצירה".

תרבות ואמנות של עיר בונים את דיוקנה, זהותה וייחודה. ברוח הדברים מופקת תערוכה גדולה של הצייר החדרתי דוד מיטל  באוצרותה של שולמית נוס. פתיחה חגיגית תתקיים בלילה הלבן 5 ליולי 2012 בשעה 19:30 ותוצג במרוצת שלושת שבועות.

בתערוכה ציורים צבעוניים במימדים גדולים אשר יתלו על קירות שלושת הגלריות שבשני מפלסי בית האמנים. בסגנון אישי ומיוחד שהבשיל במרוצת השנים פיתח הצייר דוד מיטל פסיפס-ציורי רב-שכבתי המספר על זמן-עבר וזהות-מקום בו חבוי סיפורו האישי.

ציוריו אסתטיים עם מודעות לנועם ויופי עשויים במספר שכבות של צבע ובאינספור נגיעות סיזיפיות של פעולות המכחול. התוצאה, זוהר צבעוני מרצד כאור של תקווה. מהמשטח הציורי בוקעים פתחים בצבעים כהים (כפצע שלא הגליד)  ולהם ערך ציורי וערכים סמליים של תכנים המלווים את הכאב ואת הזעקה הבלומה.  

תחביר ציורי כרקמות-חיים נגלים על מטוטלת הניגודים ומשלימים אחד את האחר. "כאב"  כזעקה, האור הזוהר מהצבעים הבהירים כצמיחה ותקווה. מיטל יוצר בעכשוויות ובאמצעות הפעולה הציורית מועתק אל העבר כמתבונן, מתגעגע, כזוכר וכמי שאינו מוותר לרגע על שיח תמידי שהוא מנהל עם בנו אמיר ז"ל. רקמת הציור על רבדיה אינם ניתנים לפרימה, זוהי רשת מסך תודעתי דרכו העבר וההווה נפגשים.

שולמית נוס, אוצרת התערוכה ומנהלת אוסף בנק דיסקונט שמקדמת אמנים וותיקים ובתחילת דרכם מלווה את דוד מיטל לאורך שנים. במסגרת עבודתם המשותפת הוצגו תערוכות רבות בארץ ובחו"ל שבמסגרתם היא מצביעה על שתי נקודות מרכזיות ביצירתו – על הערך האמנותי ועל הערך האנושי ובשניהם יחד כיסוד וחוסן חברתי.  את הערך האנושי של מיטל נמצא בקטלוג התערוכה "עשרים בשישים" בו כותבת שולמית נוס  "תערוכת היחיד של הצייר דוד מיטל, מוקדשת להנצחת זכר בנו, סא"ל אמיר מיטל, אשר נפל בלבנון בשנת 1988, במבצע "כחול וחום", והוא בן עשרים ותשע. עשרים שנה של אבדן, כאב וגעגועים פרטיים מקופלות בשישים שנות עצמאות של המדינה."  ומוסיפה, מאז נפילתו של אמיר הציורים היוו עבורו אמצעי להביע את כאבו ואת געגועיו לאמיר... "הציורים מבוססים – רובם ככולם – על קשת גוונים עשירה. במרבית יצירותיו יש לגוון השחור נוכחות מקפיאה המחזירה אותנו לכאב ולמהותה של יצירתו."

במאמר אחר, "לקחת את הכתם לטיול" מתייחס הצייר והפסיכולוג יגאל ורדי לציוריו של מיטל, עיקרי הדברים במאמרו מצביעים על הסובייקט היוצר והקשרו לחוויה הטראומטית. במקביל מציין הכותב את הקשרי הסגנון ומזכיר את תקופת המודרניזם המוקדם ובעיקר את האימפרסיוניזם על גווניו...

בין הדברים הרבים נכתב: "אמנות כחוויה טוטלית וככלי של שכחה של הזמן החולף באמצעות פעולת הציור". מגדיר את הצייר כאדם רציונאלי הפועל על פי הגישה "סוף מעשה במחשבה תחילה" ובמקביל בספונטניות של "זרם התודעה" המאפשר לתהליכי הציור מפגשים בלתי צפויים".

הציור של מיטל הוא התכתבות מתמשכת בקו, צורה וצבע ובתוכן אילם ושותק... הציור שמח ודואב כישות אחת. הז'אנר - סגנון מערוב הנע בין נאיביזם, אימפרסיוניזם ומודרניזם הנערמים למשטח ארכיאולוגי שבמבט חולף נראה כמו צמיחה והתחדשות, תקווה ואופטימיות ובמבט מקלף ומעמיק נפגוש ביסודות אפוקליפטיים כחורבן, הרס ואבדן.

סיפור מרגש במיוחד הוא "תמצית געגוע: סיפור של ארז גרשטיין והמלחמה בלבנון" (אהוד ארן, הוצאת ידיעות אחרונות 2007). באפילוג כותב ארן: " ה – 8 לאפריל 2007 בחזרה למגדל השן בארצות הכפור. אולם הנוסעים היוצאים, בתור להחתמת הדרכון, אני מתבונן לאחור ורואה את הציורים של דוד מיטל, אבא של אמיר שנהרג בנועיימה.... אני עוזב את התור ונעמד מול הציור ...

שם ניבטים אלי חמישה פרשים, פניהם מוסתרות במסכות שחורות, רוכבים אל הלא-נודע. למטה כתוב: חמשת פרשי האפוקליפסה: אמיר מיטל, נדב ליליאור, יוסי עובד, ואב סקל וארז גרשטיין.

בדרך למטוס אני מהרהר בשמותיהם המקוריים של פרשי האפוקליפסה. לראשון מספרת האגדה קראו "מלחמה" ולאחרון, אני נזכר, קראו "מוות". הלב אומר: מן הארץ הקשה הזו אני, אולי, יכול לצאת, אבל היא כבר לא תצא ממני לעולם".

בתערוכה שהוצגה לאחרונה בארה"ב "מעגלי חיים – געגועים למקום טוב יותר" אסתטיקה שרויה  בקטבים.. משקט מעורר מחשבות ועד לזעקה לכודה ומרוסנת באמצעות ההיגיון והסדר.  מריבוי לאחדות, מדחיסות של פרטים לצבעוניות מרהיבה.

על כך כותבת שולמית נוס, " הדגמים הצבעוניים, החוזרים על עצמם, יוצרים מכלול מאורגן: שדות הצבע מורכבים מרצף חוזר ונשנה של קווים, נקודות ועיגולים המאזנים את המקצבים האופקיים והאנכיים לכלל מבנה הרמוני עם תחושה עזה של שפע וחיוניות הפורצים את גבולות הבד. בוחנים את נופי חדרה דרך מטעי עצי הפרי, רחובות המושבה, וחוף הים. הביטוי הבלתי אמצעי של צבע וחומר ותחביר אישי הם נופי נפש וזיכרון  המבטאים בדרכו המיוחדת "מקום וזהות מקום " ואת המכאוב שאותו הוא נושא מאז נפל בנו אמיר בלבנון.

כמנהל ואוצר ראשי של בית האמנים חדרה ברצוני להביע את הערכתי העמוקה לאדם וליוצר דוד מיטל הנאמן למשפחתו, לעירו ולמולדתו ובאותה נשימה לאחל לך המשך הצלחה בדרכך המיוחדת ומה שהיא מייצגת.

 תודה לשולמית נוס על עבודתה הנאמנה ועל הדרך בה היא יוצקת את דמותו של חברינו דוד מיטל ועל אוצרותה הנפלאה בבית האמנים חדרה.

 ד"ר אנטון בידרמן

David Meytal Painter - Erev Hadash

http://www.youtube.com/watch?v=KpT2uTiUU60&feature=player_embedded#!

לסרטון הפרומו

http://www.youtube.com/watch?v=u51lf76fCYY

אל תחמיץ את הודעת הבלוג הזו!

אל תחמיץ את הודעת הבלוג הזו!

שלומית אברבוך

בית האמנים חדרה – מרכז לאמנות עכשווית. שלומית אברבוך – תערוכת יחיד. ביני לביני ינואר, פברואר 2012. אוצר: ד"ר אנטון בידרמן ביני לביני ככתיבה צרובה וחקוקה בית האמנים חדרה – מרכז לאמנות עכשווית מתכבד לארח את האמנית שלומית אברבוך בתערוכה מורחבת שהחלה את דרכה בבית האמנים ע"ש י. זריצקי בתל אביב "תיקון המזוזה", עברה לגלריה שבמרכז האקדמי ויצו חיפה "על החיים ועל המוות" ועכשיו כאן בחדרה. עבודותיה פרוסות על שתי הגלריות שבמפלס העליון של בית האמנים חדרה ומהווה המשך לשיח מרחיב ומעמיק בינה לעולמה הפנימי והחיצוני כדיאלקטיקה של פריסה והרכבה מחדש. מסע של הסרת הקליפה אל הליבה, מסע שמתחיל מ"בית המזוזה" ל"תיקון המזוזה" וחזרה אליה. מסע אישי, רעיוני, רגשי ואמנותי המתווה סימנים ועקבות הנערמים ונדחסים לנוכחות של אירוע. הפעולה האמנותית - שריטה, חיתוך, לחיצה, שריפה וצריבה על לוח עץ בגוון חום בהיר הופך לחותם של שדה ויזואלי אסתטי חדש וכצמיחה לאחר תיקון. שדה המצע מאפיין את כתב ידה עליו מותקנות אריזות בתי המזוזה של אברבוך. אלמנטים פיסוליים מעץ רך (בלזה) מגולפים בפיתולים וקשרים ועליהם שריטות וחתכים צרובים, כעמדה וכאמירה. השילוב בין הפנים והחוץ, בין המסומן והריק, בין הנוכחות וההיעלמות, בין השטח למרחב מאופיינים באיזונים שבריריים כישות חייה ונושמת. הטכניקות המיוחדות וההשקעה המרובה בפרטים מרהיבים... הדימוי המרכזי בתערוכתה "תיקון המזוזה " לקוח מעולם המסורת היהודית. אברבוך מחברת בין תכנים חברתיים לבין תכנים פולחניים באמצעות שפתה האמנותי. היא מדמה, בסדרה של תבליטים צרובים, את תיקון המזוזה לתהליך של תיקון טעויות מעברה וצלקות מן הזיכרון הפרטי שלה ומציעה למתבונן לקחת חלק מתיקון חברתי גלובלי. המזוזה כתשמיש קודש מהווה סימן זיהוי לכל בית יהודי. למזוזה מייחסים סגולות מאגיות של שמירה והגנה מפני פגעים שונים. קיימות הנחיות קפדניות לשמירה על שלמותה וכשרותה. בעת צרה, או מצוקה הפוקדים את דיירי הבית, נוהגים להחליף את המזוזות, או לתקן את אלה הניתנות לתיקון, על מנת להבטיח כי יבוא תיקון גם על דיירי הבית. התערוכה משמשת לה דרך לבדיקה עצמית, במסגרתה היא עורכת מסע לתוך הנפש. מנפה דברים, מסלקת מכשולים, מנסה להשיג תיקון למעשים, לשגיאות ולמחדלים שלה עצמה. לדבריה, התהליך אותו היא עוברת מטהר אותה ומעבירה תיקון באמצעות פעולת האמנות כתהליך דיאלקטי של בנייה הריסה והרכבה מחדש. זיקוק וטיהור כנתיב לשורשיות. בית המזוזה כמעטפת וכאריזה חיצונית-דקורטיבית ובתוכה קלף-המזוזה הופכים אצל אברבוך לתלוי תרבות, זמן וטעם פרטי-אישי המלווים בערכים חברתיים... חלק זה מיוצג על ידי אלמנטים דקורטיביים מגולפים בעץ. מגילת הקלף עליה כתובות בכתב יד פרשיות, הופכים לשרבוטים אינספור ומתכתבים עם התת-מודע הפרטי והקולקטיבי כאחד. אברבוך חורטת, שורטת וצורבת בבשר החומר את שפתה הפרטית, תהליך המעיד על מצבים רגשיים רוויי מתח נפשי. העימות בין הניגודים, בין המעטפת הדקורטיבית של המזוזה לבין הפְּנים הכאוטי מתקיימים איזונים חדשים וזהו התיקון. האמנית מחליפה בין היוצרות, התוכן הפנימי נפרש על המשטח הגדול, משטח הדו-ממד עליו ובהקשרו הוא מכיל ומפעיל את האלמנט הפיסולי... "הצריבה באש הינה סוג של עמידה במבחן בו נשברים הכלים, מתפוררים, נפרמים, ולבסוף יוצרים דבר חדש. שבר ובנייה מחדש. מעין ניפוץ התבניות כדי להאיר היבטים חבויים וסמויים מן העין, צלקות זיכרון הבונות זהות מורכבת יותר. אישיות מכילה ומוכלת. הפשטת הכיסוי החיצוני והצגת האיברים הפנימיים". העבודות החדשות המוצגות בחלל הקטן מעוצבות בהשראת מגדלי בשמים דמויי כלי גביע המאחסנים בשמים ומשמשים לטכס ההבדלה בין קדושת השבת לימי החול, מסופר במסורת שריחם הטוב מעורר ומשמח את הנפש כדי לנחם את האדם על צער הפרידה מן הנשמה היתרה המתווספת לו בשבת ומכינה אותו לקראת יום עמל. חווית העוררות והמחזוריות בתפקידו של המגדל , מסמלים אצל האמנית סוף והתחלה ומסמלת את ההבחנה ביניהם כתפיסת זמן מעגלית שבה סוף והתחלה, אפוקליפסה ותחייה, מוות ולידה מחדש משמשים בערבוביה ומאזנים זה את זה. "זיקוק וטיהור כנתיב לשורשיות" כפי שצוין בסדרת "תיקון המזוזה" חוזר כחוט השני גם בעבודות החדשות. "במשך השבת השקטה הנפש עוברת תהליך של הזדככות טיהור וניקוי ממרכיבים המחבלים ביכולתנו להתבונן בבירור באמת ובידע המאפשר לגעת באמת. זאת דינאמיקה תוך אישיותית..." מספרת אברבוך. מגדלי הבשמים מורכבים מיציקת שטחי בטון - לבן בהם מוטבעים אלמנטים פיסוליים כמטאפורות רעיוניות ומושגיות . עליהם סבך של מקלות עץ, דמויי - סולמות צומחים כלפי מעלה ולכיוונים שונים ויוצרים מבנים דמויי מגדלים. צורות אורגניות, סרוגות כרקמות תחרה עשירות צומחות על חוטי הברזל הדקים והצבעוניים. השבת עבור האמנית הם רגעי השקט, רגעים בהם היא מנטרלת את עצמה מהרעשים היומיומיים ומבקשת להתחבר למהות הפנימית, אותה מהות המאפשר לה לקבל תשובות מהאני שלה, מאפשר לה להכיר אנרגיות חיוביות שמביאים אותה למצבים חיוביים ומלאי השראה, אלה שמקדמות ואלה שחוסמות , לבחון אותן ולהיות ערה וקשורה לתכנים שהיא מעריכה, שהיא מאפשרת להן כיוון ויעדים גם אם הדרכים והנתיבים לא ידועים... צורת המגדל זורמת כלפי מעלה ומסמלת את הרצון להעלות, להתקדם , להסיק מסקנות ולהשתנות , מטאפורה לחוסן נפשי וליציבות. הזרימה כלפי מעלה המלווה בכח- רוחני- חיובי מכין את התשתית לצמיחת צורות אורגניות עשויות מחוטי ברזל עדינים רכים ומרגיעים כצמיחה ולידה מחדש. עבודות העושות את דרכן בתהליך מהופך לתהליך הראשון, זהו מסע מהליבה לקליפה לאחר תיקון. העיסוק במתח הדיאלקטי שבין הקיום כשלעצמו, ולשאלת מקורה של היצירה ובין המשמעויות שאנו מעניקים לה. מהחומר לעולם ובלשונו של היידגר מהאדמה לעולם, המציאות אינה רק מוצר פנומנולוגי של התודעה האנושית אלא ישותו של היש מעבר לכל הכרזה. לפעולה השותקת יש קיום ונוכחת ומסרבת לכל פרשנות מושגית. האמנות כמו האדמה השותקת נאמנה ומקנה לעולם נוכחות. האמנות מדובבת את הישות. כדברי קאנט והוסרל, יצירות האמנות משמרות את המפגש המתוח בין "אדמה" ל"עולם", בין קיום למשמעות. שמות העבודות: תיקון המזוזה שהיא בעיגול, תיקון המזוזה שהיא כקובייה, תיקון מזוזה תפורה, תיקון מזוזה תלויה במקל, תיקון מזוזה קשורה, תיקון מזוזה שקועה בגומחה, תיקון מזוזה שאותיותיה אינן מושלמות, תיקון מזוזה שנכתבה בקצב מהיר, תיקון מזוזה הפוכה, תיקון מזוזה סדוקה, תיקון מזוזה פתוחה, תיקון מזוזה שמוטה, תיקון מזוזה קטועה, תיקון מזוזה שרופה, תיקון מזוזה מתפוררת, תיקון מזוזה קרועה, תיקון מזוזה פרושה, תיקון מזוזה פרומה. תיקון מזוזה מנותקת, תיקון מזוזה כתובה על ידי אישה, תיקון מזוזה נקובה. כך כותבת ד"ר קציעה עלון על התערוכה "תיקון המזוזה": "עבודותיה של אברבוך מסמנות תמיד נקודה עיוורת הנעלמת מן העין, אופק סמוי, אולם בתערוכה זו נאספות הנקודות כולן אל נקודת המגוז האחת: הכתב הפנימי של המזוזה, שאינו נראה כלל לעין הצופה. הכתב, שהוא "כתיבה", במובנה הדרידיאני, ראשית הדברים ואחריתם: "טענתו של דרידה היא שהכתב הוא הדימוי הטוב ביותר לתיאור התנאים המאפשרים את קיומו של תהליך תקשורתי כלשהו מפני שבאופן עקרוני הכתב הוא מבנה כללי יותר מן הלשון המדוברת. מה שמייצב את המשמעות בתוך הדיבור מחד (מישור המסמן) והמחשבה מאידך (המסומן) הוא אותו עיקרון המונח ביסוד הגדרתו המהותית של הכתב : אפשרות זיהויים של דפוסים הנחשבים כקבועים בתוך מה שהוא למעשה הזרימה המשתנה תמיד, הבלתי חוזרת, של הזמן". במבט מעמיק מתגלה, שעבודותיה, לאורך השנים, עוסקות בתיקון תמידי ... שמות העבודות בתערוכה הנוכחית והערכים שהם נושאים מתגלים בפסלי האבן שלה בעבר ובהווה. העיגול, הקובייה, התפר, הקשר והתלייה, השלמות וחוסר השלמות, סדקים, פתחים, קריעה, התפוררות וכד'... האמנית מתחברת לנושאים הרואיים כדי לפרקם ולהרכיבם בדרכה. בפסליה "מוטיבים ארצישראלים" נפגוש פסלי אבן מונומנטאליים הרואיים - "מחלפות שמשון", "עשתורת" - עישתר, אלת האהבה הפריון והמלחמה של אשור ובבל העתיקה, "אילנות", הדקל - עץ החיים, "אלומות" - צרור שיבולים או קרן אור, " פקעות" - כשורש מעובה, וכד'... דימויים המתחברים למיתולוגיה, לאדמה לאוויר ומים. האנושי ורוח האדם נמצא בסדרת הפסלים "מוטיבים אישיים" - "מנחה" הפסל מוצב בכיכר העירייה בנס ציונה. מעוצב כביצת אבן הנתונה בכלוב דמוי מזבח, והיא מכילה בתוכה את מתת החיים. "שחרור" הפסל הוצב בעיר קוזנצה בקלבריה שבאיטליה. הפסל הינו וואריאציה על נושא העבד של מיכאלאנג'לו. הצורה הפנימית הטבועה באבן מנסה לפרוץ ולהשתחרר מאסוריה. ב"מנחה 2" שני פסלי המנחה מעוצבים כחבילה עטופה היטב בחבלים. הפסל הוא דימוי למתנת החיים אשר כל אדם יכול לעשות בה את רצונו. כל צופה בפסל יכול לייחס למנחה את התוכן האישי שלו. בסדרת הפסלים "מחזור חיים" מבקשת האמנית לעורר את התחושה המנחמת של המשכיות וזרימת החיים. בפסל "הגלגול" העשוי עמוד עץ נטוי ומכונף, מעין שלב מעבר מגולם לפרפר בגלגוליו כביטוי לשינויים החלים באדם במהלך חייו. "המשפחה" קבוצת אלמנטים הקשורים זה בזה ומאזנים זה את זה כביטוי לחשיבותה של המשפחה האנושית במחזור החיים של כל פרט. בתערוכה הנוכחית מחברת אברבוך את כל האלמנטים והערכים שהוזכרו לעיל לאקורד של כתיבה צרובה וחקוקה. לסרטון הפרומו http://www.youtube.com/watch?v=tKmX1wAiQGo