חביבה גולדפרב 2009 – 2006
תערוכת יחיד-נובמבר 2009 בית האמנים חדרה
על הציור המפשט של חביבה גולדפרב
מאת: ד"ר אנטון בידרמן
התערוכה הנוכחית משתרעת על שני חללי הגלריה של בית האמנים החדש בחדרה. בתערוכה מוצגות מעל חמישים ציורי אקריליק על בדים גדולים וקטנים בסגנון מופשט . חלקם הוצגו בעבר הלא רחוק בגלריה סטודיו אמן, חדרה ובגלריה המגדלור ביפו. לעבודות הקודמות מצטרפות סדרות חדשות, מרחיבות את העמדה ומאפשרות קריאה רחבה ומעמיקה ביצירותיה של חביבה גולדפרב ובאמנות המופשטת היום.
בגלריה סטודיו אמן, (מאי 2006) הציגה האמנית סדרה מכובדת של ציור מופשט. הטקסט שליווה את התערוכה העלה מספר סוגיות להתבוננות ואפשרו שיח סביב ציוריה המופשטים. דגש על העוצמה שבצבע ובמרקם כמוביל אל מחוזות התודעה... הרוח והנפש כמכתיבים תהליך ליצירת טקסט ציורי באמצעות הצבע כתחביר פיוטי, מוסיקלי ומנטאלי כאחד. האמנית פועלת על שדה ציורי ישן/חדש ומתחדש בצבעוניות רוויה ואינספור נגיעות מכחול הנערם למרקם של חומר ואור זוהר. מאורגן היטב בקומפוזיציות המשרות תחושה של מחשבה התכוונות וסדר.
הדיאלקטיקה ביצירותיה נשענת על בנייה/הריסה, פירוק והרכבה. עקבות וסימנים רבים נערמים לרב שכבתיות והקריאה בהן הופכת לארכיאולוגית וגרפולוגית גם יחד. ארכיאולוגית מבחינת עומק החיפוש בשכבות הרבות וגרפולוגית ככתב אישי ופרטי והייחודיות שבטכניקות המורכבות. מאפיין נוסף שכבר זוהה בתערוכות הקודמות, הוא חיפוש אחר ארכיטיפ (אבטיפוס) כפי שהוא מוכר בפסיכולוגיה של יונג, כלומר, כדימוי קדום ומשותף לבני אדם, מעין יסוד ראשוני המרכיב תת-מודע קולקטיבי... דרכו היא מגלה כל פעם מחדש את עצמה ואת עוצמות רוח האדם. עבודה סיזיפית מחד ומבחינה תמאטית היא נגזרת מהאקספרסיוניזם המופשט והחיפוש הוא אחר תמצית העולם כעמדה של ארגון מחדש בתוך הכאוס...
דורון פולק כתב על ציוריה, "ההיגיון הפנימי החוזר כחוט השני בכל היצירות, בא לידי ביטוי ברצף שבין התפרצות אינטואיטיבית בלתי אמצעית, לבין סדר וארגון מובנה המאפשרים קיום בין עולמות שונים ומנוגדים".
מוסיפה על כך שרה כהן-בונן (מפקחת על האמנות בלשכת מחוז תל-אביב) "התבוננות ביצירותיה של חביבה גולדפרב מלמדת על מורכבות ההבעה המשלבת בו-זמנית גילוי והסתרה, סדר וארגון לצד פריצת מסגרות, מינימליזם מול עושר וגוון, ספונטאניות מול דיוק ותבניתיות". דיאלוג הניגודים, יוצר מארג של קונפליקטים, בחלקם פתורים ובחלקם עלומים, המקיימים מתח ודרמטיות המעצימים את העבודות".
ב 2008 מציגה חביבה גולדפרב עבודות המשך לתערוכת יחיד הקודמת. אוצרת התערוכה אוה והבה שטיינר כותבת בטקסט התערוכה- "ציוריה של חביבה גולדפרב מעוגנים במסורת של הציור המופשט. ברצון המוצהר של אמנות זו להעביר אל הצופה חוויה בלתי אמצעית של רגש ותוכן ללא נרטיב, ללא תשתית של איקונוגרפיה, ללא דימוי מהמציאות הניתן לזיהוי. ייחודה הוא בחיבור שהיא עושה בין מסורות וסגנונות מרוחקים של ציור זה. בין המופשט הספונטאני והאקספרסיבי הבא לביטוי בהנחות מכחול חופשיות וכתמי צבע שפוכים היוצרים תנועה וזרימה"... "בין החומריות רבת שכבות פיסולית כמעט, למשטחים דקים שטוחים וגרפים של ה- Hard edge. בין ציור המונחה, אפשר לכתוב, על ידי התת מודע, לבין פסים ומבנים תחביריים מוקפדים הנובעים מהחלטות מודעות כבמסורת המופשט הגיאומטרי, והם המארגנים את ציוריה במשמעת מרסנת בדרך של "אחדות הריבוי"....
בנוסף לסגנון והשפה על ערכיה האסתטיים והרגשיים שהתייחסנו ליצירותיה בתערוכות הקודמות, יש צורך לברר הקשרים נוספים. ציור מופשט הוא דבר מורכב... למרות כל מה שנכתב עליו, גם בפריחתו הגדולה בתקופתו של רותקו ופולוק קשה לקהל הרחב לעכלו בקונספטואליות המורכבת שלו. קשה יותר היום, בעידן שבו ריבוי הייצוגים הדיגיטאליים מככבים בתערוכות וברשתות האינטרנט. קשה לעין הלא מקצועית והמלומדת להבחין בצלילים ובערכים הרוחניים של הציור המופשט. להזכיר שהציור המופשט הוא "המצאה" של המאה העשרים והיא עדיין קשה לעיכול ונתפשת כסימן שאלה. התערוכה של ציור מופשט תחת השם "מופשט עכשיו", שהוצגה לאחרונה בגלריית קיימא ביפו, למרות ערכיה נאלצה לעסוק בהתנצלות. לא בגלל ערך האמנות אלא בגלל חוסר יכולתם של אוצרים ומבקרים לגעת לעומקם של ערכים חשובים אלה. אני יכול להבין שציור מופשט עכשווי, חושני ובעל טענה לאותנטיות בעידן המגה-שעתוק שבו אנו חיים אינה פשוטה. היכולת לעשות זאת בלי ליפול לקלישאות דורשת הסבר סבוך... הצרכן מחפש אחר אובייקטים מזוהים, הצייר המופשט לעומתו, אינו מקדש את האובייקט עצמו אלא את התהליך. התהליך עבור הצייר המופשט הוא החוויה רוחנית חמקמקה שמתרחשת רק מול הבד או מול הפלטה. הריגוש שהחוויה הזו יוצרת מנותק מן הציור כחפץ... כאן, הניסיון האנושי המצטבר במרחב העכשווי הופך לדו קיום בין העולם החיצוני לעולמו הפנימי של היוצר. בין קיום הפיזי המתקיים בספירה הציבורית לבין יחסי הגומלין שבין החוויה של להיות בתוך החיים לבין להיות בתוך התהליך האמנותי עצמו...
הדרישה מהצופה הלא מיומן והלא רוחני קשה . הצופה נדרש לראיה אחרת ... כאשר מסתכלים על אמנות מופשטת, הצופה צריך לזנוח את כל הרעיונות המוקדמים של איך צריך להיראות ציור או איך צריכה להיראות המציאות .. במקום לנסות לקבוע מה מוצג ביצירה, צריך הצופה להרגיש ולהגיב לכל תנועה, חומר, צבע וגוון .. משם נפתח השיח האמיתי. תהליך היצירה של חביבה גולדפרב איטי ומעוכב, מניח שכבה על שכבה, מחיקה על מחיקה שהיא עצמה סימון חדש ומחשבה ציורית המתגלה בתהליך עצמו ובחשיפת שכבות קודמות. חשיפה תמידית של רגשות ומחשבות ובזמן אמיתי מובילות להבנות ולהמשך התהליך הציורי שעליו לא היה לנו כל ידע מקדים עד שלא נוכחנו בזמן האמיתי של ההתגלות... הטקסט הציורי כותב ומסמן את עצמו בזמן אמת. בציור מופשט אין כל אפשרות לראות או להבחין בהר הנוסף כל זמן שלא טיפסנו לקצה ההר הראשון. חביבה גולדפרב למדה עם השנים להבחין בין מצבי נפש ורגשות פיזיולוגים אקספרסיוניסטיים לבין הסאגות הגדולות של המיתולוגיות הקדומות שעסקו במאבק בין האדם לעולם באמצעות הדמיון האישי והפרטי של סוף ולידה. החדש ניזון מחכמה עתיקה וסיפורי אבות וכאמן עכשווי בחיפוש אחר חותם מעבר לזמן ומקום ומתוך אמונה כי עמוק בפנים האדם לא השתנה, אם האפשרות לעשות טוב למרות נטיות להרס בעולם שכולו הסלמה...
אחת השאלות המעסיקות חוקרי אמנות לאחרונה היא מדוע יצירת אמנות החזותית ממשיכה לרתק הרבה אחרי האפקט הראשוני.. יתכן שהמוח או יצר האדם מחפש ביצירה חידה או פיתרון פילוסופי.. זה אומר שהאטימות שלנו מחפשת משמעות... חלק מחוקרי האמנות אומרים שההפשטה סיימה את תפקידה... מה עוד ניתן לעשות עם חומרים וצורות טהורות... מה עוד ניתן לעשות כדי להופך אותה להבעה משכנעת או לחזון ולא למניפולציה של טפטים ריקים שיוטמעו לתוך תולדות האמנות ... חלק אחר אומר שזו מחשבה טיפשית . דמות האנושית עדיין נשארה מצרך של האמנות מאז ימי קדם... לעומתו המופשט שהוא הרבה יותר צעיר מהציור הפיגורטיבי ולהערכתם יש לו עדיין מקום לצמיחה. הצמיחה שמבקשת היצירה המופשטת על חומריו הוא צמיחת הרוח האנושית בכללה ו"מצב הרוח" האישי, הפרטי. ראינו גישה זו מקנדינסקי דרך האימפרסיוניסטים ששידרו הלכי רוח ישירות ובעקיפין באמצעות "צורות של טבע". זו היתה רק התחלה של הניסיון המודרני להעביר את מה שהוא כינה "היופי הפנימי" ובהמשך להעביר את מצב הרוח ישירות אל הצורות וחומרי המופשט. הכוונה היא שהאובייקטים הטבעיים מתחלפים לסימון ומתווה וללא אובייקט על מנת להגביה את הרוח האנושית. ציור המופשט הופך למנוע ומוליך לעדינותה של הנפש בעולם המודרני והחומרנות המשתוללת בתוכה, מאדירה את החיצוני על חשבון הפנימי. הציור המופשט הנאבק עם הטבע הפנימי הלא ריאלי כהגנה בפני מציאות מחספסת והסבל בחברה המודרנית הנגרם על ידי הפילוסופיה המטריאליסטית שהפכה את החיים ביקום למשחק כפירה חסר תכלית, לייאוש ושידפון.
אחד המשימות של קנדינסקי בציור המופשט היה להביא "התעוררות" דרך רגשות שאנחנו לא יכולים לתאר במילים. לאדם יש את הליבה הרוחנית והמוסרית שהחיצוניות שכחה מתוך עיסוקיו החומרניים. עבור קנדינסקי וממשיכיהם התרופה נגד הרעל החומרני המודרני הוא הרוחני. המבנה הדיאלקטי עליו מצביע קנדינסקי נובע ממעקי החולי המטריאליסטי והקשר עם הליבה הרוחנית באמנות המופשטת כדרך האפשרית לתקשר עם העצמי וביניהם... הציור המופשט אינו אובייקט אלא אמצעי חזותי אילם לרוח האנושית. אמנות טהורה המאפשרת רגע של צחיחות של מודעות אסתטית... אני בהחלט מסכים עם קנדינסקי, החברה הפכה למחוספסת יותר והאמנות הטהורה, המוסרית נמצאת בפער שיצר סדק ההולך וגובר.
חשיפה הולכת וגוברת לדימויים דיגיטאליים בתקשורת ובמדיות החדשות אינו מאפשר קריאה מעמיקה, מסיבה זו חוקרי אמנות ואוצרים הרחיקו את המופשט מחזונו... היום מקובל לדבר יותר על ציור אינטואיטיבי המנותק מהליבה הרוחנית ההופך להזיה נרקיסיסטית אבסורדית . קנדינסקי מדבר על הצורך הפנימי... היום ניתן אולי לדבר על האנטומיה של המחשבה. בספרו המרתק "תקווה ופחד בפסיכואנליזה", שתרגומו לעברית וראה אור לפני שנים אחדות, הקדיש סטיוון מיטשל שלושה פרקים רצופים לדיון בתיאוריות של העצמי (Mitchell, 1993). מיד בפתיחת הדיון – לאחר שציין כי המילה "עצמי" משמשת בשיח הפסיכואנליטי בכמה משמעויות ולא באחת ויחידה – טוען מיטשל כי הגישות של הפסיכואנליזה כלפי העצמי עומדות בסימנן של שתי מטפורות. האחת מרחבית – היא רואה את האדם כמרובד, כעשוי שכבות-שכבות המכסות על איזה גרעין פנימי, אשר נתפס כעצמי המקורי. כאלה הן התיאוריות של יונג, של ויניקוט ושל קוהוט... המטפורה האחרת היא זמנית – היא מציגה את האדם כישות הנעה בזרם הזמן, כלומר כישות שאין לה צביון מהותי, אלא היא מצויה בהשתנות מתמדת. לכאן שייכות התיאוריות של סאליבאן, של פירברן ושל מלאני קליין, והתיאוריה האינטר-פרסונאלית, המתארות את האדם כמרובה עצמיים, וכמושפע תדיר מן האינטראקציות הבינאישיות שלתוכן נקלע. המטפורה המרחבית רואה את העצמי כיחידה הנתונה להמשכיות וחותרת לאינטגרציה, הודות לגרעין האחד, או הלב האחד, שסביבם מאורגן העצמי – הודות לשכבות האמיתיות יותר, המכוסות בשכבות שוליות, הגנתיות. לעומת זאת, תפיסת האדם כמרובה עצמיים, כנטול גרעין "אמיתי", כרוכה בהכרח בראייתו כחסר-רציפות וכבלתי-אינטגרטיבי: העצמי הוא מה שאדם עושה וחווה לאורך זמן, ולא דבר הקיים במקום כלשהו. העצמי מתייחס לארגון הסובייקטיבי של המשמעויות שהאדם יוצר לעצמו כאשר הוא נע קדימה בזמן ועושה דברים, כגון מעלה רעיונות וחווה רגשות, כולל כמה רעיונות ורגשות הנוגעים לו עצמו. (מיטשל, 2003: 139)
המפגש עם עבודותיה של חביבה גולדפרב, אחרי שמתפוגגת החוויה, דורש מאמץ של התבוננות ארוכה וקשובה המקיימת דיאלוג חזיתי וחזותי עם פני השטח של הציורים. לרוב בשלב זה קוצרים מחשבות והבנות וניתן להתחיל לגבש תמונה של התערוכה. במקרה של חביבה גולדפרב כל מפגש עם ציוריה מרחיב במידה נוספת את ההבניה של דימוי-תערוכה, אך לא כזו שזולגת למשפטים פשוטים ופרשנות ברורה... עם הכתיבה והמחשבות על עבודותיה יכולתי להגיע לרמה גבוהה יותר של אינטימיות עם היצירות ובו בזמן לקבל הבחנות מעבר לגודש החווייתי המצטבר מהמודע והלא מודע... הציורים של חביבה גולדפרב, כך נדמה, נשענים על מישורים של ההיסטוריה האישית, הזיכרון כהיסטוריה של התגלות. בטקסט על התערוכה ב 2006 עסקתי במיפוי דימויים המתכתבים עם ההיסטוריה של האמנות, מיפוי תכנים פילוסופיים ופסיכולוגיים ,אישיים וכד’.. בתערוכה הנוכחית ברצוני לנסות ולסייר בתוך תובנות ציוריה, לתעות ביניהם ללא מפה, להתקדם מתוך הזיכרון…
עיסוקה של חביבה סמוי בהיסטוריוגרפיה מתקשרת עם כתביו של וולטר בנימין.. חומק מהמיפוי ומראה את מבטו מתוך ההיסטוריה של ההתגלות, הציור כהתגלות אבל גם כהתנגדות. כמו אותה רוח הנושבת מגן העדן מולה נלחם המלאך ונכשל. חביבה גולדפרב מצליחה לחזור אל ההריסות, להתעלם מההיסטוריה, להעיר את הרדומים, לבנות מחדש את ההריסות ולהופכו למעשה הציור. מרד בזמן מפורק, ניסיון ליצור היסטוריה לא רציפה. מאלביץ הופך ליסוד ארכיאולוגי שמאמצת את הריבוע השחור כנקודת ציון זמן, של מות הציור, כמו במחקר של לארי אברמסון שמציע “נקרופיליה” - אימוץ הגוף המת, ואיחודו עם גופו שלו, ציורו.... צו אתי, ארכיאולוגיה שמביטה וחוקרת לעומת היסטוריה שקוברת, האמנית פונה אל הציור ולא מדברת על הציור. שנות ה 50 ו ה 60 הביאו לעולם תיאורית חדשות שפירקו ופוררו את כל הישגי התרבות ואמנות כפי שהיה מוכר לפני כן.
במאמרו של פרופ' פרדריק ג'יימסון נכתב- "את השנים האחרונות מאפיין תהליך מהופך, שבו, במקומן של נבואות -לב בדבר אחרית-הימים, של אסון או גאולה, באות תחושות בדבר קץ של דבר- מה זה או אחר (קץ האידיאולוגיה, האמנות והמעמדות החברתיים: משברי - הלניניזם, הסוציאל- דמוקרטיה או מדינת הרווחה וכו') שבר רדיקאלי שבדרך כלל מקובל לאתרו בסוף שנות החמישים או בתחילת שנות השישים. על פי רוב מייחסים שבר זה לתפישות בדבר שקיעתה או דחייתה מבחינה אידיאולוגית או אסתטית של התנועה המודרנית ובתוכה האקספרסיוניזם המופשט בציור....כך גם לגבי האקזיסטנציאליזם בפילוסופיה.. הכל נעשה אמפירי, כאוטי והטרוגני - אנדי וורהול והפופ ארט, הפוטו ריאליזם והסינתזה של סגנונות קלאסיים ו' פופולאריים' כמו גם בפאנק ובגל החדש בתחום הרוק (כאשר החיפושיות והאבנים המתגלגלות מייצגים את המומנט המודרניסטי- העילי של מסורת חדשה ומהירת-התפתחות). בקולנוע היו אלה גודאר, פוסט-גודאר ובהמשך טיפוס חדש לגמרי של סרט מסחרי והרומן החדש הצרפתי והמשכו יחד עם ביקורת ספרות מעוררי חרדה המבוססים על אסתטיקה חדשה של טקסטואליות...
הדבר מביא אותנו למחיקת הגבול הישן בין תרבות גבוהה לבין תרבות מסחרית ומצמיחה סוגי טקסטים חדשים, רוויים בצורות, ובתכנים. למעשה הפוסט-מודרניזם נמצא בקסמו של הנוף המנוון של השלוק והקיטש, של סדרות טלוויזיה ותרבות של פרסומת ומוטלים, של סרטי הוליווד מסוג ב' ומצמיחים תופעות המכונות פארה-ספרות, ספרים בכריכה רכה הנמכרים בשדות התעופה, הרומאן הרומאנטי, ביוגרפיה פופולארית, בלש, מדע בדיוני והרומאן הפנטאסטי. התופעה המכונה פוסט מודרניזם מקבילה למה שמחקרים סוציולוגים מבשרים בשם 'החברה הפוסט-תעשייתית'. לעיתים תכופות היא מכונה גם בשמות 'החברה הצרכנית', 'חברת התקשורת', חברת המידע, חברה האלקטרונית, או חברת היי-טק. לתופעות חדשות אלו המלווים בתיאוריות משלהם יש השפעה ושינוי חברתי שאינה כפופה יותר לחוקי הקפיטליזם הקלאסי, כלומר לעליונות הייצור התעשייתי ולהיותו של מאבק המעמדות המצוי. ג'יימסון סבור שחיוני לתפוש את הפוסט-מודרניזם כדומיננטה תרבותית ולא כסגנון, גישה זו תאפשר נוכחות ודו-קיום של מגוון מאפיינים... אל לנו לחשוב שתהליך זה מלווה באדישות, נהפוך הוא, דווקא נקודה זו הובילה את האמנים לשתי מחנות שכל מחנה בדרכו מגיב במהופך להבנות אלה. מצד אחד ההתעצמות וההתמכרות לדימוי כצילומי הופך עם הזמן והכמות לסימפטום מוחשי של היסטוריציזם המצוי בכל, וכמעט ליבידינאלי (כיצר המין האנושי הכולל את כלל האנרגיות הנפשיות שבאדם) הופכים ומשטיחים את העבר לאקראיות וללא עיקרון. כך גם בספרות ובקולנוע. המשבר בהיסטוריות מחייב אותנו לחזור, בדרך חדשה, לשאלת ארגון הזמן בכלל בתוך שדה-הכוח הפוסט-מודרני, ואתו לבעיית הצורה שאותה יוכלו ללבוש הזמן בתרבות שהמרחב והלוגיקה המרחבית שולטים בה יותר ויותר. אם אכן איבד הסובייקט את יכולתו הפעילה ליצור המשכיות עם העבר והעתיד לכדי חוויה רציפה ומובנת, אנו נשארים עם ערימה של פרקטיקת ההטרוגניות וברמה של אקראיות. טקסטואליות הנעשית על ידי כתיבה סכיזופרנית.
כאן נפגוש את לאקאן המציע לנו מודל אסתטי סוגסטיבי. אין הכוונה כאן לסכיזופרניה קלינית. לאקאן מתאר את הסכיזופרניה כהתפרקותה של שרשרת הסימון, אותה שרשרת המשלבת סימנים המצטרפים יחד לכלל היגד או משמעות. לאקאן מתאר את התפרקותה של שרשרת הסימון כהתפרקות בין המסמן למסומן כלומר בין המילה או השם לבין הרפרנט או המושג שלהם. על פי השקפה זו, המשמעות הנוצרת היא התנועה ממסמן למסמן. כאן נוצר אותו חזון תעתועים של מסמנים בינם לבין עצמם. כששרשרת המשמעות מתפרקת, מתקבלת סכיזופרניה בדמות מצבור של מסמנים נבדלים שאין ביניהם כל קשר. לפיכך, עם התפרקות שרשרת הסימון, לא נותרת לסכיזופרניה אלא ההתנסות במסמנים גשמיים טהורים מנותקים בזמן. תהליך הסכיזופרני עובר תהליך של הכללה לסגנון תרבותי חדל לטפח את הקשר הנחוץ של תוכן מורבידי ונעשה זמין לעוצמות משמחות יותר, לאותה א-אופוריה המסלקת רגשות ישנים של חרדה וניכור. ארגון הזמן בדרך אחרת מחזיר אותנו אל הרעיון של היידגר על אודות פער או שבר, . הדגשת ההטרוגניות והיעדר הרף העמוק של יצירת אמנות, איננה יותר מאוחדת או אורגנית, אלא היא מעין שק או מחסן של תת מערכות מפורקות, חומרי גלם ודחפים אקראיים מכל המינים. במילים אחרות, מתברר שמה שהיה לפנים יצירת אמנות הוא למעשה טקסט, שקריאתו מתבצעת באמצעות הבדלה, ולא באמצעות האחדה. אופן חדש זה של יחסים באמצעות ההבדל עשוי להיות לפעמים דרך חשיבה וקליטה מושגית, מקורית וחדשה.
האומנות בישראל קשורה מן ההתחלה לסיפור הציוני - למוסדותיו, לדמויות ולאידיאולוגיה הציונית שתאמה למודל המודרניזם. האומנות מקבלת לגיטימציית בתנאי שהיא תורמת למפעל הציוני-חלוצי ממש כמו באמנות האוונגרדית. האמנים בתחילת דרכם דגלו באומנות בעלת זיקה ברורה למפעל הציוני. האמנות בישראל וההיסטוריה הקצרה שלה נמצא את החיכוך בין המופשט לפיגורטיבי, בין מושגי לציורי.. הצורך בבסיס הזהות האומנותית הישראלית היא ההיטלטלות בין תגובה והיענות למפעל הציוני לבין אפשרות לייצר מבט ביקורתי אליו לבין האפשרות לעשות אומנות שתהיה בכלל מחוץ להקשר. שימוש בטקסט מינימאלי, פשוט ו"לא אומנותי". מצע ציוריו של לביא, הוא דיקט שהפך לסימן ההיכר של "אסכולת המדרשה, בהמשך הוביל מצע זה לתערוכה במוזיאון תל אביב "דלות החומר" שאצרה שרה בריטברג. בנקודה זו אנחנו פוגשים שוב את חביבה גולדפרב... גם היא בוגרת המדרשה לאמנות, מורה לאמנות ומורה מנחה למורות, זכתה לתעודת הוקרה כמורה מצטיינת מטעם משרד החינוך והתרבות במחוז תל אביב.. עד כמה ספגה חביבה את הרעיונות של אריה ארוך שעברו דרך המסננת המדרשה ומוריה השונים לפני שהחלה לעבוד בהנחייתו של האמן יוסי מרק... מה היא ירשה ממורי המדרשה ומפרופסור רן שחורי שאצלו התחנכה ומה היא ספגה מיוסי ומה היא הביאה בציוריה....
אמנים שהחלו לפעול בסוף שנות ה-70, סללו את הדרך לפעילות האומנותית של עשור ההמשך, עשור שבמובנים רבים תרם לאומנות הישראלית ממד של שחרור - מתכתיבי טעם, סגנון, מופשט או פיגורטיבי, נכון או לא נכון. הקשר של אומנים עם מרכזי אומנות בינלאומיים נעשה נגיש וזמין יותר, והאנרגיות של אמנות שנות ה- 80 בעולם מחלחל לזירה המקומית: האמנות חזרה לציור, לצבע, לאקספרסיבי, ומילת המפתח היא פלורליזם.
החל מאמצע שנות ה-80, מתחילים לפעול אמנים שאינם מקיימים בהכרח את צו הקריאה הדו-כיווני של ההוויה הישראלית לגבי אמנותם. מגמות של פוסט-ציונות מחלחלות עמוק לאומנות שנות ה-90. באותה תקופה כותב משה גרשוני על קירות גלריה "מי ציוני ומי לא". אומני שנות ה-90, שנולדו לאחר מלחמת ששת הימים, וגדלו לתוך סיטואציה של כיבוש, מלחמת לבנון ואינתיפאדה, מביטים בשברו של החלום, או לפחות בצדדים האפלים שלו. אין ערכים מקודשים ואין נושאים שאסור לגעת בהם. חופש היצירה מאז שנות ה 90 הוביל ליצירה פורה של האמנית. הדיאלקטיקה שהזכרתי בתחילת המאמר, השענות על בנייה/הריסה, פירוק והרכבה התפתחה ושכללה את עצמה. עבודותיה של האמנית נודדת בין אמנות אמורפית נטולת צורה – כלומר, ההגדרות שלה אינן ברורות ואם זאת יוצרות נוכחות חזקה, נוכחות הנמצאת בכל מקום ובזמנים שונים- השחור הריק והארעיות הצבעית כחומר. היא חוקרת את האמצעים של הציור באופן קונספטואלי – כלומר מבחינה מושגית ואינה חפה מחוויות. דרך הקונספט הוא יוצרת ומעבירה לצופה חוויה סנסואלית, חושית... הצופה, המשתתף מתהלך, עוצר, חש וחווה, מפעיל דמיון, מפענח... צבירה, צמיחה, נוכחות והיעלמות. דימויים רבים של חומר וצבע מתכתבים עם מאלביץ, מונדריאן, ריכטר, והאקספרסיוניזם המופשט... החומר הצבע והארגון נראים כדוקומנטים – כמו יוצרים מסמכי עלילה תיאוריות ומעשיות... לפעמים נראים הציורים כמו מסכי קולנוע ומסכי מחשב. התחושה היא של בנייה ובאותו הזמן של הרס המציע תחיה ... באמצעות חלוקות ותבניות מסגור וניצול מרחב הקנבס הוא יוצרת דרמטיזציה מוחשית עם משהו המקיף את הדבר אופף אותו בסוג של סביבה יציבה וגם זמנית... היא מכוונת ושולטת בהתפתחות היצירה ובונה סוג של הפנינג ששחקניו הם עבודת המכחול, השפכטל ויציקות צבע כעמדה וכאפשרויות בשדה ציורי ישן/חדש ומתחדש.
חביבה גולדפרב 2009 – 2006, תערוכת יחיד- נובמבר 2009 בית האמנים חדרה.
חביבה גולדפרב - בוגרת המדרשה לאמנות, מורה לאמנות ומורה מנחה למורות, זכתה לתעודת הוקרה כמורה מצטיינת מטעם משרד החינוך והתרבות במחוז תל אביב, חברה בעמותת אמני פתח תקוה, יוצרת במכון לאמנות פתח תקוה בהנחיית האמן יוסי מרק.
